תפקידה של שכבת הריר (Body Slime)

"אז מה הופך את הדג ל...דג !?

האם אלו סנפירים? קשקשים? זימים? חיים במים?"



שאלה מעניינת נכון?

גלגו לקח יוזמה ותירגם לנו מאמר שעונה על השאלה הזאת.

מאמר שהופך את כל ההסבר המסובך לפשוט ומובן לכולם.



אז מה הופך את הדג ל...דג !?

האם אלו סנפירים? קשקשים? זימים? חיים במים?

באופן מפתיע ישנם דגים ללא סנפירים אמיתיים או קשקשים, כאלו שהנשימה אינה מתבצעת ברובה ע"י זימים ואפילו כאלו שמבלים חלק נכבד מזמנם מחוץ למים !

דבר אחד שלכל הדגים החיים יש במשותף, הוא שלכולם יש שכבה רירית המכסה את כל חלקי הגוף החיצוניים – נקרא לה "ריר הגוף" (Body Slime) או בקיצור הריר.

תכונה זו חשובה מאוד בעיקר לאור תפקידה בהגנה על הדג.

(הערת המתרגם: אגב, המינוח העברי המדויק לשכבת הריר של הדגים, שמקורו בתקופת המשנה (לפני 2000 שנה בערך) הוא: "זוהמה", וממנו נגזרו הביטויים: מזוהם, זיהום, זוהמה וכו' – מסיבות מובנות, לא מקובל להשתמש עוד במינוח הנ"ל... (ותודה ליחיאל - COBALT על המידע))



אך דבר ראשון – מהיכן בכלל מגיע הריר הנ"ל?

התשובה היא שמקורו בבלוטות קטנות (בנות תא אחד או יותר) המפוזרות על שטח פני העור.

מיקום וסוג הבלוטות חשוב בין היתר לסיווג הדג.

הבלוטות מייצרות סוג של חלבון הנקרא MUCIN שבשילוב עם מים יוצר את הריר (mucus)

(הערת המתרגם:בדיוק אותו חלבון שנמצא ברוק שלנו והופך אותו לצמיגי).

דגים מוכרים כגון Psychedelic Gobies (מנדרינים) ומספר צלופחים אמיתיים ידועים בכושרם לייצר כמות גדולה מאד של ריר הגוף.

דוגמאות קיצוניות הם דגים ממשפחת Hagfish המייצרים כמות אדירה של ריר עד אשר נקראים גם "צלופחי ריר" (למרות שאינם באמת ממשפחת הצלופחים).

(הערת המתרגם:משפחת הHagfish היא משפחה הקרובה לצלופחי הLampreys ניתן לקרוא עוד על דגים אלו כאן)

הדרך לתפוס אותם היא למלא דלי סגור בראשי דגים או מזון "ריחני" אחר ולבצע מספר נקבים לא גדולים בתחתיתו. הדלי מונמך לתוך המים באזורי המחיה של ה-Hagfish, הם מצליחים להשתחל לדלי דרך הנקבים בעזרת הריר הצמיג העוטף את גופם. לאחר שאכלו ופיטמו את בטנם הם אינם מצליחים לצאת חזרה דרך הנקבים הקטנים ולכן נשארים בדלי עד להוצאתו מהמים.

את "צלופחי הריר" קשה מאוד לתפוס וגם כאשר מעבירים אותם לדלי עם מים נקיים – המים הופכים במהירה להיות צמיגים מאוד עקב כמויות הריר האדירות האצורות בעורו של הדג בתוך בלוטות ריר גדולות מאד יחסית.

הדרך היחידה להכין את הדג לשימור (פורמלין או אלכוהול) היא שימוש במכונת שטיפה אומללה המזרימה כל הזמן מים חדשים וחומרי ניקוי דטרגנטים עד אשר לבסוף עורו של הדג נקי מריר .





קשה לתפוס אותם בגלל השכבה הרירית, לאמפרי שדווקא כן נתפס - מתוך:http://en.wikipedia.org



מבנה עורו הכללי של הדג:

עורו של הדג, כמו זה של כל בעלי החוליות (דו-חיים, זוחלים, ציפורים ו..יונקים...) מורכב משתי שכבות עיקריות:

1)שטחית (אפידרמיס)

2)עמוקה (דרמיס)



האפידרמיס בנויה גם היא משתי תת-שכבות, העמוקה ביותר מכילה תאים צפופים ומובדלים אחד מהשני ונקראת "Germinal layer" או שכבת הבסיס ("בזאלית"). שכבת התאים החיצונית מקורה משכבת תאי הבסיס הנ"ל ובה יש וריאציות והבדלים גדולים בין קבוצות הדגים השונות.

שכבת הריר מופרשת משכבת תאי הבסיס או מתוצרי פירוק שלהם ולכן מוחלפת ומתחדשת כל הזמן.



השכבה העמוקה יותר – ה"דרמיס" – מורכבת משתי שכבות של רקמת חיבור עבה והיא עמידה ויציבה יותר משכבת האפידרמיס.



אז מה תפקידו של הריר בדגים?

התפתחות שכבת הריר אצל כל סוגי הדגים מרמזת על חשיבותה הרבה – מעט מידי או הרבה מידי ריר – והדג לא יחיה זמן רב ! לריר יש שלושה תפקידים עיקריים בכל משפחות הדגים:



1)שחלוף גזים ויסות מלחים (אוסמורגולציה) – הריר מהווה ממשק בררני ושומר על איזון בין ריכוז היונים הפנימי של הדג לזה של הסביבה. אחת הסיבות שדגי מים מתוקים "משתינים" כל הזמן, היא שגופם "מלוח" יותר מהסביבה ולכן מים נוטים להיספג ולהצטבר בתוך רקמות גופם - ההשתנה מאפשרת להם להיפטר מעודפי המים הנ"ל. בדיוק אותו התהליך (רק הפוך!) קורה בדגי מים מלוחים ! (נטייה להתייבשות).

תכונה נוספת קשורה ליכולת ה"נשימה" העורית – דגים (כמו גם בני אדם במידה מסוימת) מבצעים שחלוף גזים דרך העור – אם עוביאופי השכבה הרירית משתנה – ישנה השפעה על יעילות החלוף הגזים הנ"ל.



2)הגנה חיצונית- שכבת הריר מונעת הצמדות של טפילי עור שונים על ידי הפיכת עור הדג לחלקלק ותוך "סיבוך" הטפיל בשכבת ריר צמיג עד כדי חנק. הריר משמש גם כמעין "תחבושת" ע"י ציפוי פציעות הנגרמות מטראומה או זיהום. על כן דגים עם קשקשים מעטים או בלתי מפותחים (לדוגמא משפחת החריתיים וקרוביה) יפצו על כך בשכבת ריר מפותחת יותר.



3)הפחתת מערבולות – במיוחד בדגים מהירי תנועה – הגרר (זרימה מערבולתית) הנגרם ממרווחים קטנים בין הקשקשים או עקב חלקי גוף בולטים עלול לגרום לאיבוד ניכר מהאנרגיה המושקעת בתנועה (עד כדי 30% בחלק מהמקורות). שכבת הריר מצפה את כל שטח הפנים וממלאת את המרווחים ובכך תורמת לתנועה חלקה ויעילה יותר.



תפקידים נוספים:

מלבד התפקידים הנ"ל המשותפים לכלל הדגים, מספר משפחות דגים פיתחו "יישומים" נוספים לשכבת הריר שלהן:

1)לכידת חלקיקים צפים – ויצירת מים נקיים בסביבתו הקרובה של הדג ובכך שיפור יכולת התנועה ושחלוף הגזים שלו. חלק מהדגים (כאלו הניזונים מפילטרציה) מסוגלים להעביר חלקים מהריר לאזור הפה ולבלוע אותו עם חלקיקי המזון שנדבקו אליו (לדוגמא משפחת הWRASSES במלוחים – יוליות וטלסומות).



2)יצירת רעלנים (טוקסינים) –חלק מחברי משפחת ה- Hagfishes שהוזכרו מקודם מסוגלים לשתק את טרפם ע"י מגע בשכבת הריר שעוטפת אותם - לאחר מכן הם חודרים דרך פתחי גופו ואוכלים אותו מבפנים.

דוגמא קיצונית נוספת היא Pardochirus marmoratus שהינו סוג של דג "סנדל" מהים האדום – הרעלן שעורו מפריש כל כך אפקטיבי (בדחיית תקיפת כרישים בעיקר) שנצפה כי לסתות התוקף פשוט כאילו וקפאו באמצע פעולת הנשיכה.



3)יצירת "גולם" – דג הריאות האפריקאי מתגונן בפני תקופות היובש על ידי יצירת מעטפת עבה ועמידה מהריר שהוא מפריש המונעת ממנו להתייבש כשהוא קבור בקרקעית עד לתקופת הגשמים הבאה.

תוכונונים (Parrotfishes) רבים מייצרים "אוהל" רירי בלילה כהגנה מפני טריפה. ע"מ לבדוק זאת עשו ניסוי בו אכלסו באק' שני זנים דומים – אחד המייצר "אוהל" כנ"ל (Scarus)והשני לא (Sparisoma). יחד איתם אכלסו מספר מורנות גדולות (Moray Eels ) הידועות בתאבונם לתוכונונים . בבוקר אכן התברר כי כל התוכונונים שעטו את המעטפת הרירית שרדו בעוד אלו שלאו – נאכלו. במהלך הלילה נצפה כי המורנות התקרבו למעטפות הריריות וכנראה שהבינו מה מסתתר בתוכן – אך לאחר טעימה קטנה מהריר – עזבו אותם לנפשם והלכו לחפש טרף אחר.



4)האכלת צאצאים – מספר מינים של דג החתול האסיאני (Mystus) וכמובן הדיסקוסים (Symphysodon) והאוארו (Uaru amphiacanthoides ) מפרישים ריר להאכלת צאצאיהם. במהלך הרבייה מופרשת כמות רבה יותר של ריר המכיל ריכוז גבוה מהרגיל של חלבון מתאים מיוחדים על העור בצידי ההורים. ריר זה משמש מקור מזון חשוב וחסר תחליף לצאצאים בשבועות הראשונים .





דיסקוסים מאכלים את צאציהם בעזרת הריר שעל גופם - צילום: חיים שוחט



5)אמצעי התראה – מיני דגים רבים המצויים באק' כגון בארבים, טטרות, חתולים, רזבורות ומספר בינונים מכילים בעורם תאים שבמקום להפריש החוצה, מייצרים ואוגרים חומרים מיוחדים המשתחררים החוצה רק בעת פציעה ושבירת העור. חומרים אלו (שאינם דווקא ספציפיים למין מסוים) מתריעים בפני דגים אחרים שמשהו "רע" קורה ושחרורם למי האק' עלול לגרום לתגובת בהלהסטרס המונית. זו אחת הסיבות שבעת טיפול באק' יש להיזהר לא לפצוע דגים ולהשתמש ברשתות עדינות. פילטרציה יעילה תוריד במהירות את ריכוז החומרים הנ"ל במים אם ישתחררו בכל זאת ובכך תפחית את הסטרס שיגרם.



6)חומרי בניה לקן – דגי הגורמים (ממשפחת האנאבסיים) ודגי הקרב, בונים קן בועות צף העשוי מאותו הריר. לתוך הקן הזכר יורק את הביצים ומגן עליו עד אשר הצאצאים הופכים עצמאיים ונוטשים אותו.



7)מלט – במערב הודו, ריר מגופו של דג "ראש נחש" (Snakeheads- family Channidae) משמש לשיפור חוזקו של הטיח בתעשיית הבניה .



חשיבות באקווריום:

אז מה המשמעות של כל זה לנו החובבים?

לפי כל הנ"ל, אנו מבינים כי למעטפת הריר יש חשיבות עליונה לחיי הדגים. עקה (סטרס) לדג עלולה ובד"כ אכן תגרום לשינויים בכמות והרכב הריר.



יש לשים לב במיוחד בשעת השימוש ברשת ולעולם לא לגעת בדג בידיים חשופות. אם דג נפל על הרצפה או משטח יבש, יש להרימו בזהירות ע"י רשת או מגבת רטובה תוך ניסיון לשמר ככל האפשר את שלמות מעטפת הריר שלו.

תרופות על בסיס יוני מתכות (בין היתר) גורמות לגירוי בעור וזימי הדגים. לדוגמא תרופות על בסיס יוני נחושת (וגם malachite green) המשמשות כנגד "נקודות לבנות" וטפילים אחרים יגרמו לגירוי בעור הדג והזימים ובכך יעודדו הפרשת ריר רב .

אם הטפילים נמצאים על פני העור והזימים – הריר הרב יעטוף אותם וכאשר יסולק - הטפילים ייעלמו יחד איתו.

טיפול מתמשך או בריכוז גבוה בחומרים אלו, עלול לגרום ישירות למוות של הדג או, בעקיפין, ע"י עיבוי רב של שכבת הריר עד כדי הפרעה לשחלוף הגזים ומוות של הדג בחנק!



יוני מתכות אלו נמצאים גם במי ברז – חלק מהתכשירים המשמשים לטיפול במי ברז עושים זאת ע"י עיבוי שכבת הריר של הדגים ובכך מונעים את הגירוי הישיר לעור והזימים.



ולסיכום, הדרך הטובה ביותר לשמר את סביבת האק' היא לא לבצע שינויים גדולים מידי, מהר מידי.

מומלץ לבצע החלפות מים קטנות בתדירות גבוה ולגוון את התזונה. כמו כן יש לשים לב טוב טוב מה אנו מכניסים למים – גם דבר "פשוט" כמו הריר שעל הדגים שלנו הוא בעל משמעות רבה לרווחתם !

אז מקווה שנהניתם מהקריאה - והעיקר - מהיום, שימרו על הזוהמה - הדגים שלכם זקוקים לה.


מקורות:

[align=left:28541b0632]

Bond, C.E. 1979. Biology of Fishes. W.B.Saunders Co., Philadelphia. P. 28,29.

Bratt, B.L.H., Grosse, D.J. 1982. A reproductive pheromone in the Mexican poeciliid fish Poecilia chica. Copeia, no.1, pp 219-223.

Herald, E.S. 1961. Fishes of the World. Doubleday & Co. New York. P. 204, 205.

Jonsson, L. 1979. Chemical Stimuli: Role in the Behavior of Fishes. Environmental Physiology of Fish.; Plenum Press: New York, N.Y. pp. 353-363.

Norman, J.R. revised by P.H. Greenwood. 1963. A History of Fishes. P. 157.

Pandey, A.K. Chemical signals in fishes: Theory and application. Acta Hydrochim. Hydrobiol.;vol. 12, no. 5. pp. 463-478; 1984.[/align:28541b0632]


מאמר מקורי מאת רוברט פנר

קישור למאמר המקורי:

http://www.wetwebmedia.com/FWSubWebIndex/f'bodyslimes.htm[