פורטל אקווה פורומים מגזין אקווה AquaDex הצטרפו לעמותה
מאמר מקורי

כמה מילים על ציקלידים

אז מה זה בעצם ציקליד?
 
מהו אותו מכנה משותף שמאפיין כל כך הרבה מינים בעלי תפוצה גיאוגרפית רחבה ושם אותם תחת אותה משפחה?
במאמר זה נציג תחילה את ההגדרה לציקליד,ולאחר מכן נציג  את איזורי המחייה העיקריים של דגי הציקליד-אגם מלאווי ואגם טנגניקה במזרח אפריקה, ואת יבשת דרום אמריקה ומרכז אמריקה.

מבוא:

רבים מאיתנו מגדלים מינים אשר משתייכים למשפחת הדגים המרתקת הזו, משפחה בעלת תפוצה גיאוגרפית רחבה ואחת הגדולות בקבוצת החולייתנים.
משפחה זו מונה כ-1300 מינים מוגדרים,הערכה היא שקיימים 600 מינים שעדיין לא זוהו טקסונומית.
מספר עצום זה של מינים מתפרש על פני יבשת אמריקה מצפונה עד דרומה,
אגמי מזרח אפריקה-מלאווי,טנגניקה וויקטוריה, נהרות מערב אפריקה,המזרח תיכון (ישראל,ירדן וסוריה), אסיה-הודו, סרי לנקה ואף מין אחד הקיים באיראן.

משפחה עצומה זו, מציגה דגים בגדלים שונים,
ה-boulengerochromis microlepis הענק מטנגניקה מגיע בשיאו  ל-90 ס"מ
מאידך גיסא ה-Neolamprologus multifasciatus, עמיתו לאגם, שאורכו מסתכם ב-1.5 ס"מ.





צורות שונות: ה-Sciaenochromis fryeri (אלקטריק בלו) הצר והארוך ממלאווי,
לעומת ה-Symphysodon(דיסקוס) העגול והגבוה מהאמזונס



תזונה שונה: ה-Parachromis managuensis הטורף מניקרגוואה.
אל מול ה-Pseudotropheus demasoni הצמחוני מאגם מלאווי




דרכי רבייה שונות ומגוונות מהקידמה האבולוציונית של דגירת פה ו-עד להטלת המצע.
גם ההתנהגות ההורית שונה שמירה של ההורים על הדגיגים לעומת פליטתם לאוויר העולם(למי האגם), ותו לא.

מהו ציקליד?

המאפיין העיקרי לכלל הדגים המשתייכים למשפחת הציקלידים, נעוץ בלסת הגרונית התחתונה!!!
 ישנם עוד דגים בעלי לסת גרונית,
אך רק אצל הציקלידים, הלסת הגרונית התחתונה מחוברת בשני צידיה ולמעשה יוצרת מערכת שיניים אחת.
עובדה זו מאפשרת גמישות תזונתית
ויכולה לשמש הסבר להסתגלות האֶבוּלוֹצְיוֹנִית (מושג שיורחב מאוחר יותר-באגם מלאווי).



חצים 1-2-3, מצביעים על הלסת הגרונית (מזוויות שונות).


מאפיינים נוספים אשר יש למשפחת הציקלידים הינם:
  • נחיר אחד בכל צד בקדמת הראש (לשאר הדגים שניים).
  • המעי הדק ממוקם בצד שמאל.
  • ארובית העין אינה גרמית ואינה עשוייה מעצם.
  • האיבר האמון על שיווי המשקל, בעל צורה אופיינית וזהה לכלל משפחת הציקלידים.
  • מערכת החישה מורכבת מקו צד(LATERAL LINE), המורכב משני מקטעים, ביתר משפחות הקו הצד הינו רציף.



אגם מלאווי


אגם מלאווי (בפי המקומיים בטנזניה ובמוזמביק Nyassa) הינו האגם התשעי בגדלו בעולם והשלישי בגודלו באפריקה, אורכו הוא 600 ק"מ ורוחבו מגיע בנקודות מסוימות ל-80 ק"מ.(מספיק רחב לרקע BTN  Wink),עומקו המקסימלי של האגם הוא 700 מטר, אך רק 200 מטר העליונים באגם מכילים חמצן ברמה שמאפשרת חיים. האגם משתרע על שטח של 31,000 ק"מ רבוע, ונמצא בתחומן הריבוני של שלוש מדינות מוזמביק,מלאווי וטנזניה.
רוב שטח האגם תחת ריבונות מלאווי, צפון -מזרח האגם בריבונות טנזנית וחלק נרחב החוף המזרחי תחת ריבונותה של מוזמביק.
בגלל האקלים הטרופי השורר באיזור האגם אין הבדלי טמפרטורה משמעותיים בין פני המים לטמפרטורה במעמקים. טמפרטורת המים הממוצעת נעה בין 23 ל-28 מעלות.
ערכי ה-PH במי האגם נע בין 7.8 ל-8.5 וטווח המיקרוסימנס נע בין 200 ל-260.





מבלי להיכנס לתאוריית האבלוציה,לא יהיה ניתן לתאר את אגם מלאווי ללא ביאור של כמה מילים "אבולוציוניות", אשר ינסו להסביר את מספר המינים הרב באגם.

1.התפצלות(speciation)- תהליך בו מין בודד מתחלק לשניים או יותר מינים.

2. בידוד גיאוגרפי-מספר קטן של אִינְדֵבִידוּאַלִים מתרחק מאוכלוסיית "האם" ויוצרים אוכלוסית "בת".
בידוד גאוגרפי מתייחס,לפעמים, אפילו למרחק קטן של 500 מטרים בין אזור לאזור בתנאי שביניהם קיימת סכנה
כלשהי,כלומר-רוב הציקלידים חיים קרוב לקרקעית,חציית אזור מסויים במים עמוקים ופתוחים(ללא הגנת הסלעים)
מהווה סכנה. סביר להניח שאם לא היה קורה המעבר הגאוגרפי כל הציקלידים באגם היו עדיין חיים באזור הסלעי.

אגם מלאווי מחולק לשלושה אזורים:
הסלעי,החולי והבוצי, אזורים אלו מופרדים בינהם, הסלעי גבוה ובולט, החולי שטוח, המעבר מאזור
לאזור מוגבל מאוד, לכן כאשר מספר אִינְדֵבִידוּאַלִים חוצים אזור מסויים ומגיעים לאזור חדש ומתרבים ביניהם, המאגר הגנטי קטֵן -לעומת אוכלוסית האם, ולכן הסיכוי לשמר את השינוי הגנטי גדל.
 
דוגמא-
 
10 אִינְדֵבִידוּאַלִים שחיו באזור סלעי,וניזונו מאצות מבנה פיותיהם בנוי בצורה כזאת שיוכלו לגרד אצות מן הסלעים.
לאחר שחצו את האזור הסלעי והגיעו למים הפתוחים שבהם אין אצות, אלא רק חסרי חוליות, התרבו בינהם /בינם לבין אוכלוסייה הקיימת באיזור,ונוצרת מוטצייה שנשתמרה בגלל המאגר גנטי הקטן. המוטציה החדשה(יכול לקרות גם באוכלוסיית האם), בעלת מבנה פה המותאם במקרה זה גם לאכילת חסרי חוליות החיים במים הפתוחים. שינוי גנטי זה נותן יתרון עצום לפרט, יתרון תזונתי. בזמן שכל שאר הפריטים(הדגים) יהיו מוגבלים,מכיוון שפיותיהם לא יאפשרו להם לאכול מן החול. מוטצייה זו תשרוד ביתר קלות, כמובן תתרבה הרבה יותר ולכן השינוי הגנטי שנוצר הוא זה אשר ימשיך להתקיים. כמובן שתהליך זה לא מתרחש בשנה שנתיים וגם הרבה יותר מזה זהו תהליך של עשרות ומאות אלפי שנים.


החוקר אד קונינגס מחלק את אזורי המחייה באגם לשבעה אזורים שונים.
בעזרת חלוקה זו ננסה להציג את סוגי והבדלי התזונה בין המינים באגם:


1.האזור הסלעי הגועש העליון-
 
הכוונה לשלושה עד חמישה מטרים העליונים של הסביבה הסלעית. איזור מחייה זה,נקי ממצע חולי, מאופיין במים נקיים וגועשים, משום שהגלים מתנפצים על הסלעים החשופים.
הסלעים באזור זה מכוסים בשכבות Aufwuchs(אצות), רק מיני מובנות בודדות יכולות לחיות ולאכול מהאצות שעל הסלעים אל מול עוצמת הגלים המתנפצים. ארבעת מיני ה-Protomelas spilontus, הם הנציגים היחידים שלא מבונות החיים באזור הסלעי הגועש, אך הם אוכלי בשר שניזונים מחסרי חוליות שנשטפים מהסלעים למים.
באזור הסלעי חיים מיני מבונות צמחוניות בלבד דוגמת ה-Labetrpheus fuellborni, חי בכל האזורים הסלעיים באגם.
הפולוברוני מצוייד ב-בליטה מעל השפה העליונה,מעין אף בשרני המאפשר לו יכולת אכילת אצות ושיווי משקל במים הגועשים.הגנוס Tropheops, מאכלס, גם הוא, את האזור הסלעי הגועש, בצפון מערב ובצפון מזרח האגם, הטרופאופסים ניזונים גם כן מאצות ע"י אחיזתן בפיהם וטלטלה באמצעות ניעור הגוף.
מינים נוספים שחיים באזור המחייה הסלעי הגועש ומוגדרים כצמחונים טהורים הם:Pseuotropheus demasoni,
Labidochromis strigatus, ועוד מיני Petrotilapia ו-Melaochromis.


בתמונה הפולברוני-HABITAT סלעי גועש


2. האזור הסלעי ללא מצע חולי(סחופת)-
 
אזור מחייה עשיר במזון, שגורם להימצאותן של מבונות רבות , רוב המבונות בתחביב מגיעות מאזור זה.
אזור מחייה זה עשיר בסלעים חלקם קטנים וחלקם ענקיים. שפע המזון כולל אצות מסוגים שונים וחסרי חוליות .
המבונות החיות באזור זה הינן אוכלות כל(בשרי וצמחוני).
המבונות החיות באזור הסלעי: Metricalima על שלל מיניה, זברות,גרשקי, פיינזלברי ועוד מיני המטריקלמה,מיני Cinottilapia, מיני Tropheops, מיני Petrotilapia, מיני Pseudotropheus, מיני Melanochromis ומיני Labidochromis.


Metriaclima fainzilberi-אזור סלעי עמוק, עשיר בסחופת


3.האזור הסלעי העמוק, עשיר בסחופת-
 
מדובר בעומקים של מעל ל-15 מטר, על הסלעים וביניהם שוקעת שכבת סחופת המורכבת מחול,בוץ ומיקרו אורגניזם.
גם אזור זה מאוכלס בעיקר במבונות, צפיפות המבונות באזור זה נמוכה משמעותית באזור זה מאשר האזור הסלעי העליון. בגלל עומקו של הביטט(אזור מחיה) זה, אין חדירת אור שמש וכתוצאה מכך לא יכול להתאפשר שגשוג מושבת אצות, אלא רק כאלה שאינן זקוקות לאור שמש.גם באצות אלו סבוכים זחלי חרקים וחסרי חוליות.סוגים בולטים שחיים באזור זה:Melanochromis,Metriclima, Cynotilapia,Pseudotropheus,Labidochromis.
אמנם רוב אזור זה מאוכלס מבונות, אך ניתן למצוא גם מספר מיני הפלוכרומיסים-Otopharynx lithobates, המוכר כראש גופרית, מתגורר במערות גדולות בין הסלעים וניזון משאריות מזון, שאריות של המבונות ושל דגי חתול שחיים בסביבתם שפתיהם העבות של ה-Electrochromis ornatus ושל ה-Lichromis acuticeps מאפשרות להם לצוד חסרי חוליות מבין הסדקים והחריצים שבסלעים.


Labidochromis caeruleus -איזור עמוק וסלעי.


4.אזור הביניים בין הסביבה הסלעית לסביבה החולית-
 
זהו אזור המעבר בין הסביבה הסלעית לבין הסביבה החולית(או הבוצית) של קרקעית האגם.לבין הסביבה החולית(או הבוצית) של קרקעית האגם. סוג Habitat(אזור מחייה) זה הוא העשיר ביותר במיני הציקלידים אך אינו צפוף. אזור המעבר מתקיים בעומקים של 25מטר, אך גם במים רדודים עד 3 מטרים, כמובן שאוכלוסית הציקלידים תהיה שונה בין האזורים. באזורים הסלעיים יכילו בעיקר מבונות שניזונות מהאצות,ובאזורים החוליים הפתוחים יכילו בעיקר הפלוכרומיסים.
אזור זה עשיר במיני קופדיכרומיסים שניזונים בעיקר מחסרי חוליות ופלנקטון באזור החולי וינצלו את האזור הסלעי למערות רבייה.


Copadichromis azureus-אזור המעבר,מים עמוקים.


5.אזור הביניים במים הרדודים-
 
במקומות רבים באגם, החוף הסלעי תָּחום ע"י סלעי ענק שפולשים עד למרחק של 50 מטר מקו החוף. "מדפי הענק", יוצרים אזור מעבר שמאופיין גם בסביבה חולית וגם בסלעית, ובמפלס מים נמוך.לא הרבה מיני דגים חיים ב-Hbitat זה, בעיקר מיני מבונות (מטריקלמות,פסטוטרופאוסים ולבידוכרומיסים), הניזונות מהאצות שעל הסלעים. Protomelas virgatus הניזון מאצות ומחסרי חוליות. מבחינת הטורפים באזור זה חי Electrochromis ornatus, שע"י סתימת חריצים וכוכים בין הסלעים יוצר ואקום וכך שואב לפיו דגיגי מבונה וחסרי חוליות.טורף נוסף הינו Serranochromis robustus, דג זה אינו אנדמי לאגם וחי גם בנהרות הסובבים. גודלו המקסימלי הוא כחצי מטר, תפריטו כולל מבונות ושוכני חול חסרי הגנה.


Serranochromis robustus- טורף ענק באזור הרדוד(לא אנדמי למלאווי).


6.מפרצים רדודים עשירים בסחופת-
 
אזור זה מאופיין במים רדודים ושכבה בוצית המכסה את החול והסלעים שעל הקרקעית.סחופת זו מכילה,פלנקטון מת,רפש שנשטף לאגם,הסחופת ממוחזרת ע"י חלזונות,בקטוריות וצמחי מים.סחופת זו עשירה בנוּטְרִייֵנְטִים, המאפשרים צמיחה של חמישה מיני צמחים. הנפוצה בינהם היא ה-Vallisneria spiralis,הוָוליִסְנֵרְיָה יכולה להימצא בעומקים של מעל ל-6 מטרים, ומספקת מחסה ומזון לציקלידים.
אזור זה מספק הרגלי תזונה לא שגרתיים:
המיקרואורגניזם הממחזרים את הסחופת, מספקים מזון ל"ענני" זופלנקטון שנזללים ע"י להקות דגיגי אוטקה(לרוב קופדיכרומיסים), שמצדן, משמשים טרף לטורפים.
Hemtilapia oxyrhynchus, חושף צורת אכילה מעניינת, הוא חי בין צמחים גבוהים, ודואג "לנקות" מהעלים את האצות וחסרי החוליות מבלי להזיק לעלים.


"דג צמחיה" מלוואי.Placidochromis johnstony, טורף חסרי חוליות בשיטה מיוחדת, הדג "תוקף" שכבות בוץ או חול בבסיס הצמחייה, השכבות שמתערבלות חושפות את חסרי החוליות, ומשם הדרך לפיו קצרה ביותר.


Placidochromis johnstony- טורף חסרי חוליות.

Chilotilapia rhoadesii-נמצא בדר"כ במצע הבוצי, וניזון מחלזונות. לסתותיו הן האוראלית והן הגרונית חזקות מאוד ומאפשרות לו לרסק את השריון ולאכול את הרכיכה שבתוכו.


Chilotilapia rhoadesii-מפצח החלזונות ממלאווי


7.הסביבה החולית-
 
יותר מחצי קו החוף מכיל חול בלבד, ביוטופ זה אינו מציע הגנה לדגים קטנים, ולכן רובם שוחים בלהקות.
לפעמים ניתן למצוא באזורים אלו סלע בודד או גזע עץ שנשטף מים, אך אזור זה, רובו ככולו, חול. בגלל חוסר ההגנה באזור זה מינים רבים חיים בלהקות גדולות בכדי "לבלל את האויב", הטורף אינו יכול להתמקד על מטרה אחת מתוך 50 דגים (דומה לקבוצת אוטקה).רוב ההפלוכרומיסים באזור הפתוח ניזונים מחסרי חוליות ומסרטנונים אשר נמצאים בחול, דוגמת מיני Lethrinops, אך קיימים מספר מינים בעלי תזונה שונה:
Pseuotropheus acei- בדרך נמצא בסביבת עצים וניזון מאצות שעליהן.


Pseuotropheus acei-אזור חול.

Mylochromis melanonotus, דגים ממין זה ניצפו, ע"י אד קונינגס, כמנסים ל"נשנש", דגיגים של דג חתול מלאווי,Bargus meridionalis.




קבוצת העוקבים כחולים- קבוצה זו של דגים (מן הסתם בעלי מופע כחול), בעלת שיטת אכילה ייחודית.
קבוצה זו מונה כמה מינים:בעיקר ה- Cyrtocara moori(מורי דופין) ו ה-Protomelas annectens,אשר שוחים אחר
ה-Fossorochromis rostratus(ניזון בין היתר מפלנקטון אחר בעיקר לרוות יבחושים) ובעיקר אחר ה- Taeniolethrinops praeorbitalis, ונהנים משאריות המזון שנוצרות עקב החפירות בחול. כאשר לא יעקוב המורי אחר "ארח" יופיעו על גופו 3 כתמים כהים וגופו נוטה לאפרפר, כאשר ייהנה מאירוח יחזור צבעו לכחול. עוד נתון מעניין מצביע סירוב המורי למעקב משותף יחד עם הפרוטומלס.





מיני פלסידוכרומיסים (electra,phenochilus,phenochilus tanzania), ניצפו כבעלי התנהגות "נצלנית"
כאשר הם מצטרפים ללהקות לטרינופס ונהנים מהחפירות בחול ומהאוצרות שענן החול טומן בתוכו.


Placidochromis phenochilous"mdoka"- נהנה מעבודת הלטרינופסים

טורף מעניין באזור זה, הוא ה-Corematodus taeniatus, מין זה ,"לובש" פס אלכסוני לאורך גופו, אשר משמש לו כהסוואה בקרב שוכני חול באגם. הפס שמאפיין את שוכני החול, מאפשר לטניטוס להיות בלתי מורגש בקרב להקות של שוכני החול. ברגע שהסתנן בקרבם הוא מקלף קשקשים מהקרבן, בעזרת שיניו המרובות, ולאחר מכן נוגס באזור החשוף.

Corematodus taeniatus:
 




אגם טנגניקה

אגם טנגניקה שייך לקבוצת האגמים הגדולים במזרח אפריקה.
 טנגניקה הינו אגם מים מתוקים השני בעולם בעומקו המירבי הינו 1,470 מטר.
כמו כן שני בנפחו בעולם ,נפחו כ-18,900 קמ"ק(קילומטר מעוקב).
זהו האגם בעל רצועת החוף הארוכה ביותר בעולם-כ 1,830 ק"מ.
אורכו  773 ק"מ ורוחבו המירבי 72 ק"מ.
 


האגם שוכן לחופיהן של ארבע מדינות: בורונדי מכיוון צפון מזרח, קונגו ממערב, טנזניה ממזרח וזמביה מדרום.
לאגם טנגניקה רצועת חוף סלעית והררית לצד חופים חוליים ושפכי נהרות מרכזיים: נהר הרוסיזי בקצהו הצפוני של האגם, נהרות המאלאגארסי, איפומה וקלמבו הנמצאים לאורך רצועת החוף המזרחית ונהרות הלופובו ולונאנגווה בחלקו המערבי של האגם. הנהר היחיד הנשפך החוצה מן האגם הוא נהר הלוקוגה הזורם מערבה לנהר זאיר אשר נשפך לאוקייאנוס האטלנטי.אגם טנגניקה הינו העתיק בקרב אגמי אפריקה וגילו מוערך בין 9 ל-12 מיליון שנה.
בעל הפאונה המגוונת ביותר ובעל מגוון הציקלידים האנדמיים הגדול ביותר - כ-180 מינים.
השייכים ל-12 קבוצות הכוללות אמנונים דוגרי מצע,לצד אמנונים דוגרי פה. באגם יש גם מעל ל-50 מינים אנדמיים של דגים אשר אינם אמנונים כגון צלופחי קוץ ((Mastacembelidae, קרפיונים (Cyprindae) ביניהם הStolothrissa tanganicae  , דגי קשת וכו'. איזור הליטורל והתת-ליטורל (עד עומק של 50 מטרים) מאכלס את רוב מיני הדגים, מרביתם ציקלידים. אצות פוטוסינטטיות וחסרי חוליות מהווים את המזון העיקרי לאוכלוסיית הדגים באיזור זה.
מתחת ל-50 מטרים, באיזור הבנטי והבנטי-פלגי, מספר מיני הדגים פחוּת בשל כמותו הנמוכה של חמצן מומס במים. 
מזונם העיקרי לאוכלוסיית הדגים באיזור זה הינו חומר אורגאני אשר מקורו מהאזור הפלאגי.באגם ישנן סביבות מחייה רבות וומגוונות. במהלך האבולוציה פיתחו הציקלידים החיים באגם אדפטציות רבות ומגוונות בכדי לשגשג באזורים אלו.

אזורי המחייה באגם מתחלקים לשמונה אזורים עיקריים-
 
1.אזור התנפצות הגלים –
 
אשר מחולק לשני תתי אזורים

א.שלושת המטרים העליונים של הסביבה הסלעית. מאופיין בנחשולי מים וגלים מתנפצים. הסלעים בסביבה זו מכוסים בשכבה עשירה של אצות אשר מנוצלת היטב ע"י ציקליד הגובי החי בסביבה זו.
 
ב.חוף חולי - מאופיין בנחשולי מים וגלים מסודרים. סביבה זו אמנם עשירה בחמצן אך מאופיינת בכמות מזון מצומצמת ולכן ככל שמתקרבים לחוף מספר הדגים מתמעט.

goby cichlid-Spathodus marlieri:



2.אזור הריף הרדוד -
 
הנמצא בעומק  שבין 3 ל-20 מטר. איזור סלעי בתצורת בולדרים גדולים השכובים אחד על השני ובעקבות כך נוצרו מערות וחריצים רבים המהווים שטחי טריטוריה לציקלידים שונים. זהו אזור נקי מסחופת המאפשר לאצות לצמוח ולשגשג על גבי הבולדרים. הציקלידים המותאמים ביותר לאזור מחיה זה הינם הפטרוכרומיסים, טרופאוסים, וסימוכרומיסים. ציקלידים נוספים החיים בסביבה זו הם למפרולוגוסים שונים.

petrochromis-kipili rainbow:


tropheus-lufubu:


Simochromis- babaulti:




3.אזור הריף העמוק -
 
מתחת לעומק של 20 מטרים. מאופיין בסלעים המכוסים בסחופת, בוץ וחול. ציקלידים הנפוצים באיזור זה הם הסיפוטלפיה("פרונטוזה") וטורפים נוספים (למפרולוגוסים ולפדיולמפרולוגוסים למיניהם).


cyphotilapia:


lamprologus-callipterus:


4.אזור חולי עמוק -
 
בין 10 ל- 40 מטר. איזור חולי אשר מאכלס את מסנני חול שונים וציקלידים נוספים כגון: גרינוודוכרומיס, גנאתוכרומיס פרמקסיליאריס, לימנוכרומיס וכו'. ציקלידים אלו מנצלים את המצע למציאת מזונם וריבוי. חשוב לדעת שמספר הציקלידים באזור מִחְיָה זה מצומצם,בשל כמות מזון נמוכה ולא מגוונת,ובשל היותו איזור חשוף ללא מסתור ומחסה מפני טורפים.
Greenwoodochromis-bellcrossi:



Gnathochromis permaxillaris:




5.המעמקים -
 
מעומק 50 מטרים ומטה. איזור זה מאופיין בכמות חמצן נמוכה מאוד וכמות אור אפסית. עקב כך, ציקלידים החיים באזור זה פיתחו מערכת חישה מיוחדת למציאת מזונם.

6.המים הפתוחים-
 
עמודת המים מעל האזור הסלעי. חיים בו ציקלידים אוכלי פלנקטון וטורפיהם. הבולטת והידועה באזור זה היא משפחת הציפריכרומיסים היוצרות קבוצות המונות כמה אלפי פרטים עד 10,000 פרטים.

cyprichromis leptosoma -blue tanzania:


cyprichromis leptosoma - Utinta Florescent:




7.איזור הביניים -
 
מצע חולי בעל סלעים ואבנים. עומקו נע בין 5 ל-50 מטר. מרבית מיני הציקלידים באגם שוכנות בחלק זה. נפוצים בו מיני למפרולוגוסים רבים ,וביניהם דוגרי הקונכיה וחלק ממשפחות מסנני החול. משפחת סנפירי הנוצה(פואי, פורציפר, נאסוטה, ונטרליס, בופס וכו') שוכנת גם היא באזור זה.

altolamprologus compressiceps gold head:



lamprologus-caudopunctatus:


Cyathopharynx foai:




8.האזור הרדוד עשיר בסחף-
 
עומק של עד 5 מטרים. השכבה העליונה של הקרקעית מורכבת מסחף ובוץ אשר מקורו מנהר/נחל בסביבה. עקב כך בסביבה זו משגשגים צמחי מים רבים. באזור זה מספר המינים דל ביותר. ניתן למצוא בו את הסימוכרומיס והטילפיה הטנגניקאית – אוראוכרומיס טנגניקיי.

oreochromis tanganicae:



שיטות רבייה בקרב ציקלידי אגם טנגניקה:
אגם טנגניקה הינו אגם מים מתוקים טרופי מיוחד בזכות הפאונה המגוונת והייחודית שלו. האמנונים האנדמיים הרבים הקיימים באגם פיתחו שיטות רבייה יחודיות ומרתקות עקב היותו אגם מים מתוקים מבודד יחסית ממקורות מים מתוקים גדולים אחרים במשך עשרות אלפי שנים עד היום. בקרב האמנונים דוגרי המצע.
בדגירת מצע קלאסית הביצים מוטלות על גבי משטח מסויים (אבן, סדימנט, גזע עץ וכו'), והזוויגים דואגים לאווררן ושמירה עליהן מפני טריפה עד התפתחותן לדגיגים.
בדגירת מצע בקונכיות היחודית לאגם טנגניקה, הנקבה דואגת לאוורר את הביצים, הזכר שומר על הנקבה והטריטוריה ולאחר התפתחות התטולה לדגיגים, ההורים שומרים עליהם לתקופה קצרה בתחום הטריטוריה עד שהדגיגים נוטשים את האיזור. בדגירת מצע קואפורטיבית הייחודית גם היא לאגם טנגניקה ומבוצעת באמצעות קבוצת ה""Brichardi complex הזוויגים הבוגרים חיים יחדיו תקופה ארוכה ומעמידים בתקופה זו דורות רבים של צאצאים אשר עוזרים בהגנה על הדורות הצעירים,ועקב כך מגבירים את שרידותם. דוגרי מצע נוטשים את צאצאיהם מספר ימים בודדים לאחר שהתפתחו לדגיגים-יוצאים מן הכלל הם ה "Brichardi complex".
מספר הביצים המוטלות בדגירת מצע רב יחסית ומשתנה בין משפחות האמנונים (עשרות עד אלפים) בהשוואה לתטולת הביצים בקרב משפחות אמנונים דוגרי הפה(בודדות עד עשרות בלבד). תטולת אמנונים אלו נשמרת בפי הזוויג הדוגר, כאשר דגירת פה מטרנלית (ע"י הנקבה בלבד) נפוצה יותר מאשר דגירת פה בי-פרנטלית(ע"י שני הזוויגים).
בפעולת דגירת הפה הביצים מוגנות עד לבקיעתן והתפתחותן לדגיגים (free swimming).
אצל מרבית משפחות האמנונים דוגרי הפה, השמירה על הדגיגים נמשכת מספר ימים עד כחודש.
בחלק קטן ממשפחות האמנונים, לאחר התפתחותם לדגיגים הם משוחררים במסתור וננטשים.
במשך תקופת הדגירה הזוויג הדוגר לא אוכל/ממעט לאכול ומאבד ממשקלו.
תקופת ההתאוששות ומוכנות להטלה נוספת משתנה בין משפחות האמנונים ואורכת בין שבועיים לחודשיים. דגירת פה פטרנלית (ע"י הזכר) לא קיימת בקרב אמנוני אגם טנגניקה.
מספר הביצים המוטלות בקרב אמנונים דוגרי הפה,נע בין בודדות לכמה עשרות. דגירת פה אפקטיבית יותר מבחינת שרידות הדגיגים אך התטולה קטנה משמעותית מדגירת מצע.
אמנונים רבים פתחו אדפטציות מורפולוגיות ומופע מיוחד על מנת להגביר את הצלחת סיכויי הרבייה שלהם: ביצי דמה על סנפירי גחון מוארכים וביצי דמה על סנפירי השת, שתפקידן הוא הטעיית הנקבה בזמן ההטלה לצורך הפרייה מוצלחת של הביצים. ישנם אמנונים אשר הזכרים פיתחו צבעים מרשימים, על מנת "לשכנע" נקבות להטיל עמם
ולהבטיח את העברת הגנים שלהם לדור הבא וכו'.
 
 


דרום אמריקה


דרום אמריקה הינה יבשת אשר ממוקמת מתחת ליבשת אמריקה הצפונית בחצי כדור הארץ המערבי.
בצפון היבשת עובר קו המשווה, משום שכך רוב שטחה של היבשת נמצא בחצי הדרומי של כדור הארץ.
דרום אמריקה היא היבשת הרביעית בגדולה, לאחר אסיה, אפריקה ואמריקה הצפונית.
היבשת מחולקת ל-12 מדינות שהגדולה בהן היא ברזיל.
יבשת דרום אמריקה ידועה בחתום מגדלי הציקלידים בזכות אחד הנהרות המפורסמים ביותר בעולם הזו, נהר האמזונס הזורם לרוחבה.



נהר האמזונס הינו נהר עצום מימדים העובר בברזיל ופרו, הנחשב לנהר הארוך ביותר בעולם אורכו מגיע ל-6,800 קילומטרים .והוא לקח את התואר הזה מנהר הנילוס האפריקאי בתחילת המאה ה-21,
 האמזונס הינו הנהר בעל כמות המים הגדולה ביותר הוא מכיל 7,050,000 קילומטר רבוע של מים.
כמעט כל חובב דגי נוי, אם לא כל חובב דגי נוי גידל בשנות התחביב שלו לפחות דג אחד שמקורו מגיע מהאמזונס.
יבשת דרום אמריקה ידועה במגוון רחב של מיני ציקלידים (פחות מכמות הציקלידים שביבשת אפריקה ),
נכון להיום ישנם כ-42 סוגים שונים מוגדרים של ציקלידים ומאות זנים שונים, ועוד רבים אחרים אשר עדיין לא הוגדרו.

רשימת המינים ( Genus ) אשר נמצאים ביבשת:

Acarichthys,Acaronia,Aequidens,Andinoacara,Apistogramma,Apistogrammoides,Astronotus
Australoheros,Biotodoma,Biotoecus,Bujurquina Caquetaia,Chaetobranchopsis,Cichla,
Cichlasoma,Cleithracara,Crenicara,Crenicichla,Dicrossus,Geophagus,Guianacara Gymnogeophagus,
Heroina,Heros,Hoplarchus,Hypselecara,Ivanacara,Krobia,Laetacara,Mazarunia,Mesonauta,
Mikrogeophagus Nannacara,Pterophyllum,Retroculus,Satanoperca,Symphysodon,
Taeniacara,Tahuantinsuyoa,Teleocichla,Uaru


הציקלידים שבדרום אמריקה יכולים להופיע במגוון צורות וגדלים, הנה כמה דוגמאות:
הדיסקוס המלכותי שעגול בצורתו, דג זה שנחשב בעיניי רבים "למלך של המים המתוקים" מותאם לשחייה בין ענפים ושורשים.



האלטום שצורתו המשולשת מעניינת הרבה אנשים, כמו הדיסקוס גם הוא בעל מבנה גוף צר
וגם הוא מותאמים לשחייה בין ענפים ושורשים.
 

הפייק ( קרניציקלה ) אשר בעלי גוף בצורת צינור וראש בצורת חנית, דגים אלה מותאמים לאזורים בעלי זרימות חזקות שם הם צדים את טרפם.


את הציקלידים שביבשת זאת אפשר למצוא בגדלים שונים, מדגים בגודל של  ס''מ בודדים ( אפיסטוגרמות לדוגמא )
ועד לדגים עצומים בגודלם,שאורכם יכול להגיע ל-1 מטר ( ציקלות לדוגמא ).
כמה מהציקלידים הדרום אמריקאים נחשבים בתחביב לציקלידים הקשים ביותר לגידול, דגים כמו דיסוקס טבע, האלטום, אכלני אדמה שונים וגם כמה מהציקלידים הננסיים שביבשת כגון אפיסטוגרמות שונות ועוד...
 הקושי נובע מהאי יכולת לחקות את תנאי המים והרכבם.
כמה מהציקלידים שבדרום אמריקה נחשבים ליקרים ולנדירים ביותר בתחביב.
אזורי המחיה של הציקלידים הדרום אמריקאיים מגוונים מאוד, ישנם עשרות אזורי מחיה שונים שבהם תוכלו למצוא ציקלידים שונים.כל סוג של ציקליד מותאם בדיוק לאזור המחיה שלו, אם זה נהרות גדולים שבהם נמצאים הציקלידים הגדולים או נחלים רדודים לציקלידים ננסיים, ישנן גם ביצות, אזורים מוצפים, אגמים, לגונות, בריכות עונתיות ועוד...
 ברובו המכריע מאופיין האזור במים רכים וחומציים המתחלקים לשני סוגים
מים לבנים ומים שחורים. במפגש האמזונס עם הריו נגרו ניתן גם לראות את החיבור ביניהם:



כמה תמונות של אזורי מחיה שונים:

יובלים גדולים

 

יערות מוצפים


נחלים רדודים


אגמי אדמות מוצפות


ביצות
 
 


מרכז אמריקה

אזור מרכז אמריקה מורכב משבע מדינות : בליז, קוסטה ריקה, אל סלבדור, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה ופנמה.
האזור מפריד בן צפון ודרום אמריקה ומכיל שטח של מעל 500,000 קמ"ר
אך לצורך העניין נכלול בו גם את קובה, מכסיקו ודרום צפון אמריקה (כמסומן בעיגול האדום על המפה)
(צפונה מטכסס אין ציקלידים שאינם פולשים.)




אבן הגיר שולטת באזור מבחינה גאולוגית (נכון גם לדרום צפון אמריקה ומכסיקו) וכתוצאה מכך, נהרות ואגמים נוטים להיות בעלי מים קשים ובסיסיים.
אגמי מכתש וולקנים הינם סביבה יחודית לאזור מרכז אמריקה המאופינים בגדות סלעיות ועומק לא רב.
אגם ניקרגואה הוא דוגמא מובהקת לסביבה שכזו.


מקור - www.gaianicaragua.org

גודלו של האגם הוא מעט יותר מ-8200 קמ"ר ועומקו אינו עולה על 25 מטר.
באגם ניתן למצוא לפחות 16 מיני ציקלידים, בינהם הזברה מדי אסיר, ניקרגואנסיס, שטן אדום, ויאג'ה מקוליקאודה
ציקליד החץ (Amphilophus zaliosus), המידאס וציקליד הזאב.


Parachromis dovii -ציקליד הזאב, הוא הציקליד הגדול ביותר באזור ויכול להגיע לאורך של 60 ס"מ.



רשימת מינים הנמצאים באזור הם:

Amphilophus,Archocentrus,Cryptoheros,Herichthys,Herotilapia,Hypsophrys,Nandopsis
Neetroplus,Parachromis -בה נמצאים המינים הגדולים ביותר,Paraneetroplus,Petenia,Theraps
Thorichthys,Tomocichla,Vieja

מעבר לסוגים אלו יש מינים המסווגים תחת המונח הביולוגי "incertae sedis" שמשמעו מלטינית: העמדה לא ודאית
תחת סיווג זה ניתן למצוא מינים של Cichlasoma כגון הסליואני (salvini ) והבוקורטי (bocourti)
בכלל, החלוקה הטקסומנית של הסוגים עדיין לא הושלמה והיא סיוט בפני עצמו לחוקרי הדגים..
רובם של הסוגים הללו מקורם במקור משותף, תת משפחה בשם Cichlasomine .
יוצאים מהכלל הם הצקלידים בפנמה,שככל הנראה התפתחו בדרום אמריקה והגיעו לפנמה מאוחר יותר.
זו הסיבה שבפנמה ניתן למצוא את הגאופגוס היחיד המגיע ממרכז אמריקה, הקרסילבריס.


Geophagus crassilabris

ציקלידי מרכז, צפון ודרום אמריקה יוצרים קבוצה הנקראת "ציקלידי העולם החדש"
בקבוצה ניתן למצוא דגים טורפים, אוכלי כל וצמחוניים אשר לא יסרבו למזון חי במידה ויעלה בידם למוצאו.
כנ"ל רוב הטורפים שלא יהססו לאכול אצות ושאר חומר צמחי.
במרכז אמריקה ניתן למצוא את מקבילו של הטרופאוס- הניטרופלוס נמטופוס (Neetroplus nematopus)
המגיע מניקרגואה וקוסטה ריקה. למרות המרחק הפיזי בינהם, הדג פיתח את אותו מבנה גוף, לסתות ופה המיועד לגירוד אצות מהסלעים.


כנראה שאם אתה ציקליד, לא משנה איפה ישימו אותך, אתה כבר תמצא את הדרך להתאקלם בסביבה.
בשל הקירבה הפיזית של האזור לאוקינוסים שסביבו, לא מעט ציקלידים ממרכז אמריקה מאכלסים בתי גידול של מים מליחים.אותם בתי גידול נמצאים בשפכי הנהרות, בביצות המנגרובים וחגורות המנגרובים סביב האיים.
דוגמאות למינים הנמצאים במים מליחים (עד 1.005 SG): ג'ק דמפסי (Rocio octofasciata) סינספיליום (Vieja synspila),פרסי (Herichthys pearsei) ציקליד ג'קט צהוב (Parachromis friedrichsthalii)
ה-Amphilophus hogaboomorum ,מוטגואנסיס (Parachromis motaguensis)
והדג המכונה גם "הטכסס הירוק" (Herichthys carpintis) שנפוץ בבע בנהר Panuco ו-Soto La Marina במקסיקו
אגב, גודלו לא אמור לעבור את ה-17 ס"מ. להבדיל מהטכסס "הרגיל" (Herichthys cyanoguttatus)
שנפוץ בטבע ב-Rio Grande בטכסס ומכסיקו (שהנהר עובר במקסיכו הוא נקרא ריו ברבאו) רמת אדוארדס בטכסס וכן בפלורידה שמגיע לגודל של 30 ס"מ.יתכן ותחביב כבר אי אפשר למצוא אף אחד מהמינים הללו אלא רק את היברידים שלהם.כמה מינים יכולים לחיות ולהתרבת באופן מלא במים מלוחים,מינים אלה כוללים את:
הציקליד הקובני (Nandopsis tetracanthus),
ויאג'ה מקוליקואודה (Vieja maculicauda)
ציקליד האיטי (Nandopsis haitiensis) המכונה גם Black Nasty
וכן ציקליד המאיה (Cichlasoma urophthalmum).

אולם אף אחד מהדגים הללו לא חייב תנאי מים מלוחים ויכול לחיות כל הזמן באקווריום מים מתוקים בלי בעיה.

טיפ עבור מגדלי מרכז אמריקה:

עבור רוב המינים טמפ' של 25 מעלות צלזיוס תספיק. בטמפרטורות גבוהות יותר תגדל התדירות שבה ציקלידים אלה מטילים. אם לא מדובר בחווה לרביה מסחרית, אין טעם לתת לדגים שלכם להטיל כל 3-4 שבועות!
חובה גם להזכיר את ההיברידים הנחשבים כ"צאצאים" של תושבי האזור,שהמוכרים בינהם הם הפלאוור הורן
והתוכי דם. לרבים מהמינים יש נטיה "להתערב" עם אחרים,היברידים ממרכז אמריקה הם דבר נפוץ.
גם מוטציות מטופחות ליצירת מופעים יחודיים.. מהמפורסמים הם הטכסס האדום והאלקטריק בלו ג'ק דמפסי





ואיך אפשר בלי סרטונים..
ציקלידי אגמי המכתש:

 

לדיון על המאמר לחץ פה

מגוון פעילויות והטבות לחברי מועדון עמותת אקווה. הצטרפו היום ותיהנו מ:
  • הנחות משמעותיות בבתי עסק רבים ברחבי הארץ
  • מפגשי חברים הכוללים הרצאות, בילוי ומכירות ציוד מיוחדות
  • בקרוב: קופונים למוצרים ומכשירים במחירים שלא תמצאו בשום מקום