המדריך הזריז לגידול מזון חי איכותי, בריא וזול לדגים שלכם

כל מי שרוצה להתנסות ברביה של מטילי ביצים חייב לדאוג להם לאספקה של מזון חי. חלקם (דגי קרב למשל), זקוקים בימים הראשונים למזון זעיר מאוד – בעלי חיים חד תאיים החיים במים, ונקראים בשם כולל "אינפוזוריה", לאחר מספר ימים, ודגיגים גדולים יותר ישר מן ההתחלה, הם יכולים להיזון ביצורים גדולים יותר, כמו תולעי מיקרו וארטמיה. לפעמים אפשר להשתשמש בתחליפים, כמו חלמון מרוסק, אבל בדרך כלל סיכויי ההצלחה יהיו קטנים מאוד. כאשר הדגיגים גדולים יותר, הם ישמחו לקבל תולעי גרינדל. תולעי גרינדל הם מספיק גדולים כדי שגם דגים גדולים ישמחו לנשנש מהם.

את כל המזונות האלה ניתן לגדל בקלות בבית. להלן אתאר כיצד אני מגדל אותם. אני משתדל לעשות את זה פשוט. יש גם שיטות אחרות, לפעמים קצת יותר יעילות, אך כל אחד והשיטות שלו.

אינפוזוריה – מזון ראשון לדגי קרב, גוראמים ועוד

אני מרתיח עלה של חסה במעט מים 2-3 דקות (להשגיח שלא יתייבש וישרף). יש להשתמש בעלה פנימי כי החיצונים מרוססים, ובכל מקרה לשטוף טוב. לאחר הרתיחה אני נותן למים להתקרר, ומעביר אותם עם העלה לצנצנת זכוכית. מוסיפים מים מהאקווריום (לא מי ברז), שנשאבו מהקרקעית בין הצמחים (כן, עם הרפש) ושמים במקום מואר (לא בשמש ישירה, שלא יתבשל). אם יש שאריות מתרבית קודמת -עדיף.

לאחר יום המים יהפכו לעכורים - אלה בקטריות שמתפתחות על החסה המרקיבה. לאחר עוד יום יומיים המים יצטללו, ויתמלאו אינפוזוריה, שניזונה מהבקטריות . ניתן לראות אותם מול האור או בעזרת פנס, ובעזרת זכוכית מגדלת חזקה. הם נראים כגרגרי אבק שמתנועעים במים. אם השתמשנו בתרבית קודמת – תוך יומיים שלושה יהיו לנו מלא אינפוזוריה. בלי תרבית קודמת זה יכול לקחת עוד יום, ולא תמיד להצליח. תמיד כדאי לכן להכין יותר מצנצנת אחת.

תולעי מיקרו – מזון שני לדגי קרב וגוראמים, גם דגיגים גדולים יותר, כמו דגי קרב בני שבועיים שלושה, דגיגי גופי וכו', יהנו מאוד לנשנש.

כדי לגדל תולעי מיקרו צריך להשיג תרבית ראשונית ממי שכבר מגדל תולעי מיקרו (למשל ממני, בחינם). אני מגדל אותם בתוך קופסת פלסטיק קטנה (בגודל של קופסה של חומוס, או גבינה לבנה של חצי קילו). אני מגדל אותם על מצע של שיבולת שועל מהירה (קוואקר, אבל אפשר של כל חברה), מורטבת (לא מבשלים – רק מרטיבים). הדייסה צריכה להיות די נוזלית, אבל לא יותר מדי. לפעמים מוסיף דייסת תינקות (נקראת "8 דגנים") בשביל הויטמינים והמינרלים. לתערובת מוסיפים מעט תרבית שהשגנו, ונותנים לעמוד. אני שומר את הקופסאות בארון סגור – הם מדיפות ריח קל, שלא כל האנשים (נשים) אוהבים.

לאחר מספר ימים התערובת רוחשת מיליוני תולעים. אפשר לראות אותם עם זכוכית מגדלת, או לראות אותם מרצדים באור חזק. בדרך כללהתולעים מטפסות על הדפנות של הקופסא, ואז אפשר לגרד אותם עם קיסם צמר גפן (לאוזניים). לי יש שיטה יותר פשוטה ובטוחה. אני גזר חתיכה של נייר פילטר לקפה (יש בכל סופר), מרטיב אותה, ומניח על התערובת. עליה אני מניח פיסה נוספת, יותר קטנה. התולעים מטפסות על הנייר, ואני אוסף אותם עם הקיסם-אוזניים, וטובל באקווריום.
התערובת יכולה להתקלקל לאחר שבועיים שלושה, לכן מפעם לפעם יש להכים קופסא חדשה, עם מעט מהתרבית הישנה.

ארטמיה (סרטנונים של מים מלוחים) – טיפ טיפה יותר גדולה מתולעי מיקרו. נותן לדגי קרב אחרי יומיים של תולעי מיקרו. דגיגים גדולים יותר יכולים לקבל בתור מזון ראשון.

יש להשיג ביצים טובות (יש סוחרים כאן בפורום). אני לוקח בקבוק קולה ריק, עדיף בקבוק מיץ של שני ליטר, ושיהיה בעל תחתית שטוחה. ממלא מים כשלושה רבעים מנפחו, ושם 25 גרם מלח בישול על כל ליטר מים. לבקבוק הנ"ל יוצא 40 גרם, שזה קצת פחות משלוש כפות מחוקות. יש להשתמש רק במלח בישול (גבישים גסים) ולא במלח שולחן דק, כיוון שהוא מכיל כל מיני תוספות, שהורגות את הארטמיה. יש לערבב טוןב עד שכל המלח נמס. אני מוסיף כמות קטנה מאוד של ביצים (שמינית כפית בערך). לתוך הבקבוק מכניסים צינור ממשאבת אויר, בזרם חזק – המים צריכים להתערבל כל זמן. לאחר כ-36 שעות הארטמיה מוכנה לשימוש.

מוציאים את צינור האויר, נותנים לעמוד כ-10 דקות והארטמיה מתרכזת בחלק התחתון של הבקבוק. צבעה כתום. בצבע שחור אלה קליפות ביצים או ביצים שלא בקעו. אני שואב בעזרת צינורית את המים באזור של הארטמיה החיה לתוך כלי מכוסה במטפחת. מי המלח מטפטפים, והסרטנונים נשארים במטפחת. את הסרטנונים אני מעביר לכוס עם מים, ומחלק לדגיגים. את מי המלח שנשארו בכלי אני מחזיר לבקבוק, ומחזיר לתוכו את צינור האויר. בקבוק כזה מספיק לי לשתיים-שלוש ארוחות. אני תמיד מכין שני בקבוקים בהפרש של 24 שעות.

שיטה טובה יותר משתמשת בבקבוק הפוך, שקרקעיתו נגזרה, וצינור האויר נכנס מלמטה דרך הפקק. ככה הערבול יותר טוב, ויותר קל להפריד את הסרטנונים מהקליפות. זה דורש הכנה מסוימת, ואני מסתדר טוב עם השיטה הקודמת.

תולעי גרינדל

גם כאן צריך להשיג תרבית ממישהו. תולעים אלה גדלים יותר לאט מתולעי מיקרו, ולכן יותר קשה להשיג תרבית. לי יש – בצימצום.

השיטה שלי – מגדל על ספוג בתוך קערת פלסטיק. ספוג רחצה, או מריפוד ישן. יש לרחוץ טוב, ולדאוג שיהיה לח אך לא רטוב. מניחים על הספוג את התולעים שהשגנו, והם מיד יורדות ומתחבאות בתוך הספוג. אני מאכיל אותם בדיסת "8 דגנים" (לא מבושלת). שופך מעט על הספוג, ומרטיב. יש לדאוג לכסות את הקופסא במכסה עם חורים קטנים מאוד לאיורור, אחרת כל מיני זבובים וברחשים יטילו שם ביצים.

אם שמים מעט מזון בערב, אפשר לראות בבוקר שהוא נעלם. לאחר כמה ימים (שבוע שבועיים), כאשר אפשר להניח שהם התחילו להתרבות, הגיע הזמן לקצור אותם. אני לוקח לוחית פלסטיק קטנה (למשל גוזר ממכסה של קופסת גבינה), ומניח אותה באלכסון על הספוג – מנצל את השוליים של המכסה, או תוקע שני חצאי גפרורים בתוך הספוג). על הצד התחתון של הפלסטיק (זה שקרוב לספוג) אני מניח מעט גרגרי דייסה, ומרטיב אותם, ומשאיר ללילה. התולעים מחפשות אוכל, וזוחלות על הצד התחתון של הפלסטיק. בשלב מסויים על הפלסטיק יש מלא תולעים, כמעט ללא שאריות אוכל. אם נפספס את הזמן הזה – התולעים יחזרו ויתחבאו בתוך הספוג. אני לוקח את הפלסטיק, טובל בתוך צנצנת עם מים, ושופך לאקוורים עם הדגיגים.

עד כאן השיטות שלי, שעובדות יופי. אתם מוזמנים להתנסות. הדגים יודו לכם בפה מלא.