הי,
עד היום זכינו ללמוד על דדי טריגון ברי קיימא.
מים מלוחים ומים מתוקים שניתן לראות באקווריומים ביתיים, באקווריומים ציבוריים ובצלילות מסביב לגלובוס
כעת אני אביא לכם תמונת מבט אחרת:
מאובן של סטינגרי, כן כן! הדבר האמיתי.
מדובר במין Heliobatis Radians, מין שחים ביבשת אמריקה הצפונית ונכחד יחד עם שינויי העידנים לאורך מיליוני השנים.
כפי שנלמד סטינגרי הוא מסדרת הבטאים שהיא חלק מתת סדרה מחוצי הזימים- מזה אומר?
תת הסדרה מחוצי מכילה כרישאים, טריגונים, גיטריסט, כימרנאים ועוד מספר קבוצות דגים שאין להם שלד סידני. כלומר, השלד שלהם בנוי מסחוס.
זאת בשונה מדגי הגרם שהם מרבית הדגים בעולם, וכן מכילים שלד סידני (למשל אמנוניים, קרפיוניים, ואין ספור המשפחות האחרות)
אז מה הבעיה- סחוס, כאמור, משתמר פחות טוב אם בכלל לאורך מיליוני שנים.
אז אם כך, איך יתכן המאובן של הטריגון:
האמובן הוא מאזור Green river formation בארה"ב )יוטה, וויומינג, קולורדו... מה שנחשב בעבר לאזור ירוק ושפוע מים הפך כיום לדבר. האדמה של הנהר היתה בוצית מאד, וחמצן כמעט שלא היה קיים באזור הקרקעית. כאשר דגים ובע"ח אחרים מתו הגוויות שלהם שקעו בבוץ והשתמרו במצב מושלם.
לאורך מיליוני שנים, הבוץ הפך לאבן, יחד עם מינרלים אחרים בקרקע מה שיצר את המאובן, או 'חותמת' מאובן.
את הייבוא ערכתי כאמור לאחר אישור הרשיות בארה"ב ובישראל.
לקח המון זמן, אבל התמורה השתלמה.
להלן תמונות והסברים נוספים:
אז כאן רואים את המאובן בשלמותו- מידות 57X57 ס"מ, משקל של 27 קילו!
ניתן לראות שלאורך השנים היו תנועות טבעיות בקרקע (רעיות אדמה, שיניים גיאולוגים וכו')
המינים באותם שנים היו בעלי 3-4 קוצים בזנבם (כיום אנו רגילים לראות את הטריגוני נהרות מדרום אמריקה עם 2 קוצים- אחד ראשי והשני מתחלף)
צילום זום על התנועה בסלע כלפי מעלה- calcite טבעי גרם ל"ריפוי" ושימור במאובן.
הסנפירים, החולויות ואברי התנועה נשתמרו בשלמותם
קצת פרופורציות
