פורטל אקווה פורומים מגזין אקווה AquaDex
מאמר מתורגם

ערכי המים באקווריום בריף



לעתים קרובות, חובבים שואלים מהם ערכי המים הדרושים ע"מ להחזיק ריף חי ומשגשג. מאמר זה מרכז מספר המלצות במקום אחד, מציג אותם בטבלאות ומשווה אותם לערכים המקבילים במי ים.

הרבה מההמלצות הן הדעות שלי, וחובבים אחרים עשויים להמליץ על רמות שונות במקצת. כדי להסביר מה עומד מאחורי ההמלצה, לאחר כל טבלה, יש תיאור קצר של חשיבות הפרמטר, יחד עם קישורים למאמרים מקוונים אחרים, למי שירצה להיכנס לעומק רב יותר בנושא זה.

טבלה 1 מציגה את הפרמטרים החשובים במים שעל החובב לדעת לנטר ולשלוט.
טבלה 2 מציגה פרמטרים חשובים פחות, או כאלה שמסובך מדי לנטר ושלוט, אבל לחובבים רבים יש שאלות לגביהם:






המלצות עבור ערכים קריטיים

קלציום:
הרבה אלמוגים משתמשים בקלציום לבניית השלד, שבנוי בעיקר מקלציום קרבונט.
את רוב הקלציום לתהליך זה, משיגים האלמוגים מהמים.
לכן, באקווריומים שבהם יש הרבה אלמוגים שזקוקים לקלציום, אצה סידנית או צדפות אנו נראה צריכה של קלציום.
כאשר ערך הקלציום יורד מ-360 ppm, לאלמוגים קשה יותר לאסוף את הקלציום מהמים ולכן גדילתם נעצרת בהדרגתיות.

שמירה על רמת הקלציום היא אחת המשימות החשובות ביותר באחזקה של ריף.
חובבים רבים שואפים לשמור על רמה שזהה לזו שנמצאת בים שהיא 420 ppm.
ע"פ מה שנראה, הוספה של קלציום מעבר ל-420 אינה מגבירה את קצב הצריכה, כלומר האלמוג לא יגדל מהר יותר.
מהסיבות האלו, אני ממליץ לחובבים לשמור על הקלציום בין 380 ל-450 ppm.
בנוסף, אני ממליץ להשתמש במערכת מאוזנת של הוספת קלציום ואלקליניטי כגון: קאלקווסר, קלציום ריאקטור ושיטת "שני החלקים".

אלקליניטי:
כמו קלציום, הרבה אלמוגים משתמשים ב-"אלקליניטי" לבניית השלד.
האמונה הרווחת היא שהאלמוגים צורכים ביקרבונאט, ממירים אותו לקרבונט ובעזרתו יוצרים את השלד שעשוי מקלציום קרבונאט:



ע"מ לוודא שלאמוגים יש מספיק ביקרבונאט, ניתן פשוט למדוד כמה ביקרבונאט יש במים. אך עם זאת, יצירה של ערכת בדיקה כזו מורכבת יותר מאשר בדיקה של אלקליניטי.
ולכן, השימוש בערכת בדיקה של אלקליניטי להסקת כמות הביקרבונאט במים היא הדרך הפופלארית ביותר.

אם כן, אז מה אלקליניטי?
אלקליניטי באקווריומי ריף הוא פשוט מדידה של כמות החומצה (H+) שאנו זקוקים ע"מ להוריד את ה-pH ל-4.5.
בערך זה, הביקרבונאט הופך לחומצה פחמתית:



במי ים, רוב מרכיבי האלקליניטי הוא הביקרבונאט ולכן אם נדע כמה H+ אנו צריכים ע"מ להוריד את ה-pH ל-4.5 זה שקול ללדעת כמה ביקרבונאט יש במים.

בניגוד לקלציום, מאמינים שישנם בע"ח שיבנו שלד מהר יותר כאשר ערכי האלקליניטי גבוהים יותר מהערך שנמצא במי הים. בניסוי שבו היתה כמות כפולה של ביקרבונאט במים, נראה שקצב הגדילה הוכפל גם הוא בשניים.

מהסיבות שתיארתי, שמירה על רמת אלקליניטי היא אחת המשימות החשובות ביותר באחזקה של ריף.
בהיעדר תיסוף, רמת האלקליניטי תרד עקב צריכת האלמוגים.
רוב החובבים מנסים לשמור על אלקליניטי ברמה דומה, או גבוהה מעט מזו של מי ים, אך כפי שתיארתי זה תלוי במטרות של כל חובב, לדוגמא, חובב שירצה להגביר את קצב הגדילה, ישמור על רמות גבוהות יותר של אלקליניטי.
אני ממליץ לחובבים לשמור על אלקליניטי בין 2.5 ל-4 meq/l (7-11 dKH), למרות שערכים גבוהים יותר אפשריים, כל זמן שאינם באים על חשבון הקלציום.

ערכים גבוהים של אלקיניטי גורמים להסתיידות על אביזרים כגון חימום ומשאבות.
הסתיידות זו לא רק "מבזבזת" קלציום מהמים, אלא גם פוגעת בציוד עצמו.
בנוסף, רמות גבוהות של אלקלניטי עלולות לבוא על חשבון קלציום במים.

אני ממליץ להשתמש במערכת מאוזנת של הוספת קלציום ואלקליניטי כגון: קאלקווסר, קלציום ריאקטור ושיטת "שני החלקים".

מליחות:
ישנם מספר דרכים למדוד מליחות: מדי מוליכות, רפרקטומטרים, הידרומטרים ועוד.
בד"כ, נשתמש באחת משתי הדרכים הבאות לדווח ערכים:
1. משקל סגולי (specific gravity)
2. מליחות (ב-ppt מתאר את כמות המלח היבש ב-1 ק"ג של מים).

במי ים המליחות היא 35 ppt ששקול למשקל סגולי של 1.0264.

ע"פ מה שאני יודע, לא קיימות הרבה עדויות שעדיף לשמור על אלמוגים במליחות אשר שונה ממי הים. לעומת זאת, הדעה הרווחת היא שעבור דגים, מליחות מעט נמוכה יותר עוזרת לשמור עד הדגים פחות בסטרס.

אלא אם בע"ח מגיעים האזורים שפחות מלוחים, או הים האדום שמלוח יותר, אני ממליץ לשמור על המליחות באזור 35 ppt (1.0264 s.g).

טמרפטורה:
טמפרטורה משפיעה על תושבי האקווריום בכל מידי דרכים, אך בראש השונה קצב חילוף החומרים מהיר יותר ככל שהטמפרטורה גבוהה יותר.
בנוסף, ככל שהטמפרטורה עולה, הם יזדקקו ליותר חמצן, דו-תחמוצת הפחמן, ניוטירנטים, קלציום ואלקליניטי.
בסופו של דבר, טמפרטורה גבוהה תגרום לגדילה מהירה יותר, אך גם ליצירת רפש מהירה יותר.

דרך נוספת שמשפיעה הטמפרטורה על האקווריום היא על מסיסות של גזים כגון חמצן ודו-תחמוצת הפחמן. ספיציפית, לחמצן קשה יותר להתמוסס במים בטמפרטורה גבוהה.

אז מה זה אומר לגבי חובבים?
ברוב הפעמים נכון יהיה לשאוף לערך שנמצא במי ים, הבעיה היא שאנו מגדלים אלמוגים במערכת סגורה אשר כל אחד מגיע ממקום אחר בו הטמפרטורות שונות.
רוב האלמוגים נמצאים במקומות בהם הטמפרטורה הממוצעת היא בין 28.3-30 מעלות צלזיוס.
אך עם זאת, במערכות ריף סגורות, אנו נעדיף טמפרטורה נמוכה יותר.
במהלך פעילות תקינה של האקווריום, רמת החמצן וקצת חילוף החומרים של בעלי החיים אינם מהווים מכשול, אך בעת בעיה, כגון הפסקת חשמל, רמת החמצן במים עלולה לרדת.
במצב כזה, לטמפרטורה נמוכה יש מספר יתרונות מרכזיים:
1. ככל שהטמפרטורה נמוכה יותר, יותר חמצן יכול להתמוסס במים.
2. בטמפרטורה נמוכה קצב חילוף החומרים של בעלי החיים איטי יותר
3. אם דג מת, קצב יצירת האמוניה איטי יותר.

מהסיבות האלו רצוי לאזן בין הטמפרטורה הגבוהה שממנה מגיעים האלמוגים לבין היתרונות הברורים של אחזקת האקווריום בטמפרטורה נמוכה יותר.

אם לוקחים בחשבון את כל מה שתיארתי, המלצתי היא לשמור על הטמפרטורה בין 24.4-28.3 מעלות צלזיוס.

pH (רמת חומציות):
חובבים רבים משקיעים הרבה מאוד זמן בלדאוג ולנסות לפתור בעיות שקשורות ב-PH באקווריום. בחלק מהמקרים ההשקעה צודקת שכן בעיות ב-PH יכולות לגרום לתמותת בע"ח, אך ברוב המקרים הבעיה היא בבדיקת ה-PH עצמה או בפירוש התוצאות.

ישנן מספר סיבות שבגללן חשוב למדוד PH באקווריום. הראשונה שבהן היא שבע"ח משגשגים רק בטווח PH מסויים, וטווח זה משתנה בין סוגים שונים של בע"ח.
לכן, קשה לתמוך בגישה שאומרת שערך PH ספיציפי הוא אופטימלי עבור אקווריום שמכיל סוגים שונים של בע"ח.
אפילו ה-PH של מי הים, שנע בין 8.0 ל-8.3 עלול להיות לא אופטימלי עבור בע"ח מסויימים. אך כבר לפני 80 שנה הוכח ש-PH ברמה ששונה ממי ים (לדוגמא פחות מ-7.3) מייצרת סטרס אצל הדגים.
למרות שכיום ערך ה-PH האופטימלי עבור כל בע"ח ידוע, לצערנו, המידע אינו מספיק בשביל לקבוע מהו ערך ה-PH האופטימלי באקווריום.

השפעת ה-PH על בע"ח יכולה להיות ישירה או עקיפה.
הרעילות של מתכות כגון נחושת וניקל לבע"ח, כגון אמפיפודים, משתנה בעקבות ה-PH.
כתוצאה מכך, טווח ה-PH הרצוי ישתנה מאקווריום לאקווריום אפילו אם הם האקווריומים מכילים את אותם בע"ח אך ריכוז שונה של מתכות.

בכל זאת, לשינויים ב-PH יש הפשעה משמעותית על תהליכים בסיסיים שמבצעים בע"ח.
אחד מהתהליכים האלו הוא תהליך היצירה (CALCIFICATION) ותהליך הפירוק של שלד הקלציום קרבונאט שידוע שמאט ככל שה-PH יורד.
באמצעות המידע הזה, יחד עם המידע שנאסף מחובבים רבים, ניתן לייצר סט של המלצות לגבי ה-PH באקווריום.

ה-PH המקובל באקווריום ריף הוא יותר "דעה" מאשר עובדה ברורה וישתנה מאחד לשני. טווח זה עלול להיות שונה מהטווח האופטימלי במי ים.
אני ממליץ לשים כמטרה את ה-PH של מי הים שהוא 8.2, אך אלמוגים ישגשגו בטווח רחב יותר של PH.
לדעתי טווח PH שבין 7.8 ל-8.5 הוא המומלץ באקווריום ריף, עם האזהרות הבאות:
1. האלקליניטי היא לפחות 2.5 meq/L, בעדיפות לערך גבוה יותר ככל שאנו קרובים לגבול התחתון של טווח ה-PH המומלץ.
אני מבסס את האמירה הזו על סמך העובדה שרוב האקווריומים מתפקדים מצויין בטווח שבין 7.8 ל-8.0. בניהם, האקווריומים הטובים ביותר, משתמשים בקלציום ריאקטור (פירוק באמצעות פחמן דו-חמצני) אשר מושך את ה-PH כלפי מטה בעוד שהוא שומר על האלקליניטי יחסית גבוה (לפחות ב-3 meq/L).
במקרה כזה, בעיות אשר קשורות לתהליך בניית השלד כתוצאה מPH נמוך יכולות להיפתר ע"י העלאת האלקליניטי.
2. הקלציום הוא לפחות 400 PPM.
תהליך יצירת השלד נעשה קשה יותר ככל שה-PH והקלציום נמוכים.
לא רצוי לדחוף את ה-PH, הקלציום והאלקליניטי "לקצה" מבחינת ערכי הגבול שלהם ולכן כאשר ה-PH נמוך וקשה להעלות אותו, לפחות נדאג שהקלציום יהיה ברמה נורמלית עד גבוהה (400-450).
3. בנוסף, בעיה שקשורה לטווחים גבוהים של PH (מעל 8.2, והבעיה מחמירה ככל שה-PH גבוה יותר) היא משקעים של קלציום קרבונאט (הסתיידות) באימפלורים של המשאבות ועל גופי חימום.
מעבר לנזק לציוד, כמות לא קטנה של קלציום ואלקליניטי נצרכת לשווא.
אם ערך ה-PH הוא 8.4 או גבוה יותר, יש לוודא שערכי הקלציום והאלקליניטי לא נמוכים מדי (דבר שיגרום להאטה בגדילה) ולא גבוהים מדי (דבר שיגרום ליצירת משקעים על ציוד).
4. קפיצות מהירות של ה-PH כלפי מעלה, לרוב מזיקות פחות מצניחות מהירות מטה.

מגנזיום:
חשיבותו העיקרית של המגנזיום היא שמירה על האיזון שבין קלציום לאלקליניטי.
מי ים והמים שבאקווריום תמיד יהיו רווים בקלציום קרבונאט. כלומר השילוב של קלציום וקרבונאט נמצאים ברמות גבוהות יותר ממה שהמים מסוגלים להכיל במצב של איזון.
כיצד זה יתכן? למגנזיום יש חלק גדול בתופעה.
כאשר קלציום קרבונאט מושקע, המגנזיום נצמד לגבישי הקלציום קרבונאט בשטח שנוצר. המגנזיום אוטם את אותם גבישים כך שבסופו של תהליך הם לא נראים כמו קלציום קרבונאט, דבר שגורם להם להפסיק להשקיע עוד ועוד קלציום קרבונאט.
ללא מגנזיום, יווצרו יותר ויותר משקעים של קלציום קרבונאט על הציוד (שיצרכו את החומרים מהמים) עד לרמה שיהיה מאוד קשה לשמור על ערכים מאוזנים.

מהסיבה הזו אני ממליץ לשים כיעד את המגנזיום כפי שהוא במי ים: 1285~ PPM. מסיבות ברורות, הטווח 1250-1350 PPM גם הוא תקין. אפילו ערכים שנעים בין 1200-1400 PPM נחשבים בסדר.

כאשר לא משתמשים במגנזיום טהור, אני לא ממליץ להעלות את המגנזיום ביותר מ-100 PPM כל יום.
אם יש צורך להעלות את המגנזיום ביותר מ-100 PPM, פיזור של התיסוף על פני מספר ימים יעזור להגיע לערך המדוייק ויאפשר לאקווריום להתמודד עם הליכלוך שנוצר כתוצאה ממגנזיום שאינו טהור.

אלמוגים ואצת קורלינה יכולים לצרוך מגנזיום כחלק מיצירת שלד הקלציום קרבונאט שלהם. הרבה שיטות של הוספת קלציום ואלקליניטי עלולות לא לתסף את כמות המגנזיום הנדרשת לשמירה על הערך הרצוי. כתוצאה מכך, יש למדוד מגנזיום מפעם לפעם, במיוחד אם מתגלה קושי לשמור על האיזון ועל ערכים תקינים של קציום ואלקליניטי.
אחת הסיבות שבגללה רואים משקעים רבים של קלציום קרבונאט על הציוד באקווריום, היא כמות נמוכה של מגנזיום (יחד עם ערכים גבוהים של PH, קלציום ואלקליניטי).

פוספאט:
הצורה הפשוטה ביותר של פוספור באקווריום הוא פוספאט לא אורגני.
פוספאט הוא הצורה של פוספור שרוב ערכות הבדיקה מזהות. חומר זה נמצא גם במי ים, אך קיימות צורות נוספות של פוספור.

הרמה שבה נמצא החומר בים משתנה ממקום למקום ותלוי בעומק המדידה ואף בשעה שבה היא בוצעה. פני הים מכילים פחות פוספאט מאשר המים במעמקים בעקבות מספר תהליכים ביולוגיים.
ערך "סטנדרטי" עבור פני ים באוקיינוס נמוך משמעותית מהסטנדרט של אקווריום ריף ולעיתים יורד לרמה של 0.005 PPM.

בהיעדר תהליכים לסילוק הפוספאט מהמים, הוא ימשיך להיצבר, בעיקר דרך המזון, אך גם דרך מי הפיצוי ושיטות מסויימות של הוספת קלציום ואלקליניטי.

כאשר רמת הפוספאט באקווריום עולה על זו שבמי ים, יכולות להיגרם 2 בעיות לא רצויות: הראשונה היא האטה של תהליך יצירת שלד האלמוג ויצירה של אצת קורלינה. בנוסף, פוספאט הוא "גורם מגביל" עבור גדילה של אצות. אם הפוספאט מצטבר במים, עלולה להיווצר בעיית אצות.
מתחת ל-0.03 PPM קצב גדילתם של זנים שונים של פיטופלנקטון נעשה תלוי ברמת הפוספאט (בהנחה שאין גורם מגביל אחר כגון חנקן או ברזל).
מעל ערך זה קצב הגדילה של בע"ח אינו מושפע מרמת הפוספאט (למרות שהקשר הזה הוא מסובך יותר באקווריומים בהם רמות הברזל או הניטראט גבוהות מהרמות שקיימות שמי ים).
אם כך, ע"מ לשלוט על גידול האצות באקווריום יש לשמור על רמת פוספאט נמוכה ככל האפשר.

מהסיבות האלו, פוספאט צריך להיות מתחת ל-0.03 PPM.
למרות שזוהי מטרתם של מספר חובבים, עדיין לא הוכח שלערך שנמוך מ-0.01 יש יתרונות נוספים.

הדרך הטובה ביותר לשמור על רמות נמוכות של פוספאט באקווריום רגיל היא לשלב מספר דרכים: גידול של אצות מאקרו, שימוש במזון מופחת פוספאט, פירוק חלבונים יעיל ושימוש בסופחי פוספאט (בעיקר אלו שמבוססי ברזל).
ישם חובבים שניסו להפחית פוספאט ע"י גרימה להתפרצות של בקטריות. לדעתי, זו דרך לחובבים מנוסים בלבד.

אמוניה:
אמוניה נוצרת ע"י כל בע"ח שנמצאים באקווריום. למרבה הצער, זה מאוד רעיל לכל בע"ח, למרות שעבור חלק מהאורגניזמים כגון אצת מאקרו, זה לא רעיל והיא אף צורכת אמוניה.
האמוניה פוגעת לא רק בדגים, אלא גם בסוגים שונים של אצה כגון פיטופלנקטון מסוגים שונים. עבורם אפילו אמוניה ברמה נמוכה מ- 0.1 PPM מסוכנת.

בריף מבוסס, האמוניה שנוצרת, בד"כ גם נצרכת במהירות.
אצות מאקרו משתמשות באמוניה לייצר חלבון, DNA וחומרים אחרים שמכילים חנקן. בנוסף, בקטריות צורכות את האמוניה וממירות אותה לניטריט, ניטראט וגז חנקן ("מחזור החנקן" הידוע). כל הרכיבים האלו הרבה פחות רעילים מאמוניה (לפחות לדגים). כלומר, במצב נורמלי, אמוניה מסולקת מהמערכת בצורה מהירה.

למרות זאת, בתנאים מסויימים אמוניה יכולה להיות בעייה.
בהתחלה של אקווריום חדש או בהכנסה של סלע חי או חול, יכולה להיווצר אמוניה במהירות גבוהה יותר מהיכולת של האקווריום לפרק אותה. בתנאים אלו, הדגים נמצאים בסיכון.
אמוניה נמוכה עד כדי 0.2 PPM עלולה להוות סיכון לדגים. במצב כזה, יש להעביר את הדגים וחסרי החוליות למים באיכות טובה יותר או לטפל באקווריום באמצעות חומרים סופחי אמוניה.

הרבה חובבים מתבלבלים בין אמוניה לבין צורה של אמוניה שככל הנראה רעילה פחות שנקראת אמוניום. החומרים מומרים אחד לשני בצורה מהירה מאוד (הרבה פעמים בכל שניה) ולכן עבור רוב המטרות שלנו, לא נעשה הבדל בין השניים.
חומרים אלו קשורים ע"י ריאקציה בין חומצה ובסיס:



הסיבה היחידה שבגללה אמוניום נחשב לפחות רעיל היא מכיוון שאמוניום הוא מולקולה טעונה, ולכן קשה לה יותר לחדור לדם הדג דרך הזימים, בניגוד לאמוניה שבקלות חודרת דרך זימי הדג, למערכת הדם.

במערכת סגורה בעלת ערכי pH גבוהים יותר, רוב האמוניה תהיה NH3. בהתאמה, מידת הרעילות של תערובת עם כמות ידועה של אמוניה תעלה ככל שה-pH עולה.
חשוב לזכור זאת בעיקר כאשר מובילים דגים ואז האמוניה יכולה לטפס לרמות מסוכנות.


הריף של DOV111

המלצות עבור ערכים נוספים

סיליקט:
אם באקווריום מבוסס ופעיל יש בעיית אצות, זה עלול להצביע על כמות גדולה של סיליקט שנמצאת במים, במיוחד במי ברז.
במצב כזה, שימוש במים מזוקקים, ככל הנראה, יפתור את הבעיה.
בדיקה של כמות הסיליקה במים עלולה לא להראות את הכמות האמיתית מכיוון שהאצות כנראה צורכות את הסיליקה מיד עם כניסתה למערכת.

אם לא קיימת בעיית אצות, אני ממליץ להרבה חובבים לשקול להוסיף סיליקט למים.
מדוע אני ממליץ זאת? בעיקר מכיוון שהיצורים באקווריום שלנו משתמשים בזה והריכוז של החומר באקווריום הוא לרוב נמוך מהערך במי ים וכתוצאה מכך ספוגים, רכיכות ואצות שנמצאים באקווריום לא יקבלו מספיק סיליקט לשגשג.

אני ממליץ לתסף סודיום סיליקט מכיוון שזו צורה מסיסה מאוד של סיליקט.
אני מתסף כמות גדולה של תמיסת סודיום סיליקט (נקראת באנגלית גם Water Glass) מכיוון שזה מאוד זול.
ניתן למצוא תמיסה זו בהרבה חנויות מכיוון שמשתמשים בה לדוגמא לשימור ביצים.

מהניסיון שלי בתיסוף, חובבים יכולים להרגיש בטוחים בהוספה של 1 PPM של SiO2 כל שבוע-שבועיים. זה מתבסס על העובדה שהאקווריום שלי צורך את הכמות הזו מפחות מארבעה ימים ללא כל תופעת לוואי שלילית. כמובן, אין כל רע בלהתחיל עם עשירית מהכמות ולהעלות בהדרגה. אם מתפתחת בעייה של אצות, פשוט להוריד את המינון.
אני מניח שכל ה-SiO2 שהוספתי לאקווריום נצרך ע"י אורגניזמים שונים (ספוגים, אצות וכו') אבל יכול להיות שכמות הספוגים אצלי באקווריום גדולה מאקווריומים של אחרים.
בנוסף, יכול להיות שאצות היא בעייה קשה יותר באקווריומים אחרים מאשר האקווריום שלי.

בנוסף, אני ממליץ לבדוק מדי פעם את רמת הסיליקה במים, במקרה שצריכת הסיליקה באקווריום שלך נמוכה משמעותית מהאקווריום שלי.
אם הריכוז עולה על 3 PPM של SiO2, אפילו בהיעדר אצות, אני ממליץ להוריד את כמות התיסוף מכיוון שזהו ריכוש שקרוב מאוד למקסימום שנמדד בפני הים.

יוד (Iodine):
נכון להיום, אני לא מתסף יוד לאקווריום שלי ולא ממליץ שאחרים יעשו זאת.
תיסוף של יוד מורכב הרבה יותר מאשר יונים אחרים מכיוון שקיימות צורות טבעיות שונות של יוד, צורות שונות של יוד שמוסיפים לאקווריום, העובדה שהצורות האלו הופכות אחת לשניה ולבסוף בדיקות היוד מזהות רק חלק מצורות האלו.
ממורכבות זו, יחד עם העובדה שאף אחד מבע"ח, שאנו לרוב מגדלים באקווריום, צורך כמות גדולה של יוד, אנו מסיקים שתיסוף הוא לא הכרחי ובעייתי.

מהסיבות האלו, אני ממליץ לחובבים לא לנסות לשמור על ריכוז יוד מסויים בעזרת תיסופים או בדיקות.

בטבע, יוד קיים במגוון צורות, גם אורגניות וגם לא אורגניות וההמרות מצורה אחת לשניה מאוד מורכבות ונחשבות לנושא פתוח שעדיין בחקירה.
התנהגות היוד שאינו אורגני ידועה כבר מספר עשורים. שתי הצורות השולטות הן יודט (iodate) IO3- ויודיד (Iodide) I-. שתי הצורות האלו בד"כ מסתכמות ב-0.06 PPM יוד, אך היחס בין אחד לשני יכול להיות כפול. בפני הים יש יותר יודט והערך הכולל של יוד הוא בין 0.04 ל- 0.06 ובהתאמה יודיד, בד"כ קיים בריכוז נמוך יותר, לרוב 0.01 עד 0.02.

צורות אורגניות של יוד הן צורות בהן אטום היוד קשר לאטום פחמן, לדוגמא CH3I. רק כעת מתחילים להבין מהו ריכוז היוד האורגני במים על כל צורותיו (ויש לא מעט כאלו). בחלק מהחופים ראו כי 40% מסה"כ יוד שנדגם היה הצורות האורגניות של היוד ולכן הדיווחים שהיו עד היום שאמרו שאחוז היוד האורגני במים הוא נמוך מאוד מתבררים כלא נכונים.

האורגניזם העיקרי באקווריום שמשתמש ביוד, כפי שידוע עד כה למדע, הוא אצות (גם מיקרו וגם מאקרו).
מהניסויים שאני עשיתי, עם האצות Caulerpa racemosa ו- Chaetomorpha spאשר נפוצות ברפיוג', נראה שתוספת של יודיד אינה מאיצה את קצת גדילת האצות.

לבסוף, לאלו שרוצים לתסף יוד, אני ממליץ לתסף יודיד (Iodide). הוא נצרך בקלות רבה יותר מאשר יודט והוא ניתן לזיהוי ע"י שתי בדיקות היוד שקיימות (סיכם וסליפרט).

ניטראט:
מזה הרבה מאוד זמן שניטראט מהווה מטרד לחובבים. הניטרוגן שמייצר אותו מגיע עם האוכל, ובהרבה מקרים יכול לגרום לקשיים אמיתיים בשמירה על רמת ניטראט זהה כמו במי הים.
לפני עשור או שניים, אחת המטרות העיקריות של החלפות מים היתה הורדת רמת הניטראט. למזלנו, היום יש לנו עוד מספר כלים לשמור על רמת ניטראט תקינה ואקווריומים כיום סובלים פחות מרמות ניטראט גבוהות.

לרוב, ניטראט מקושר לאצות ואכן גדילה של אצות לרוב מואצת כתוצאה מרמות גבוהות של נויטרנטים במים, כולל ניטראט.
ככל הידוע למדע, רמות הניטראט שמצויות באקווריום אינן רעילות, אך הן מעודדות את גדילת הזואוקסנטלה אשר יכולה להוריד את קצת גדילת האלמוג "המארח".

מהסיבות האלו, רוב החובבים שואפים לשמור את רמות הניטראט נמוכות.
מטרה נכונה היא פחות מ- 0.2 PPM ניטראט. ריף יכול לתפקד מצויין גם ברמות גבוהות בהרבה מזה (לדוגמא 20 PPM) אבל מסתכן בבעיות שתוארו למעלה.

יש המון דרכים להוריד ניטראט, בין היתר להאכיל פחות, שיפור פירוק החלבונים, אצת מאקרו, שימוש במצע חול עמוק, שימוש בדה-ניטראטור, שימוש בסולפור, שימוש בסופחים שונים וכו'.

ניטריט:
חובבים שחוששים מניטריט לרוב מגיעים מהמים המתוקים.
ניטריט רעיל הרבה פחות במים מלוחים מאשר במים מתוקים. לרוב, דגים ישרדו במי ים עם יותר מ-100PPM ניטריט במים!
עד שמחקרים בעתיד יראו שניטריט ברמות גבוהות מאוד מזיק לתושבי האקווריום, ניטריט אינו פרמטר חשוב שיש לעקוב אחריו.
בכל זאת, לעקוב אחרי רמות הניטריט באקווריום חדש יכול להיות דבר מאלף שמציג את התהליכים הכימיים שמתרחשים באקווריום.
ברוב המקרים, איני ממליץ לחובבים לטרוח למדוד את רמת הניטריט במים באקווריום מבוסס.

סטרונציום:
ההמלצה שלי היא לשמור על רמת סטרנציום בין בטווח שבין 5-15 PPM. באופן גס, טווח זה מייצג את הערך שיש במי ים – 8.
איני ממליץ לחובבים להוסיף סטרונציום למערכת אם הם לא בדקו ומצאו שהערך נמוך מ- 5 PPM. מדידה ותיסוף של סטרונציום אינם הכרחיים לרוב החובבים, וזה גם לא טריווילי מכיוון שערכות הבדיקה הקיימות יכולות להיות מסובכות מאוד לשימוש.

בבדיקות שעשיתי לאחרונה, מצאתי שערך הסטרונציום באקווריום שלי היה כ-15 PPM, גבוה מהערך המקובל ללא שום תיסוף למערכת (ככל הנראה מרמות סטרונציום גבוהות במלח שבו השתמשתי). לא הייתי רוצה לראות ערך גבוה מזה.
ולכן, תיסוף של סטרונציום ללא ידיעה כמה סטרונציום יש במערכת אינו מומלץ.

מחקרים מראים שחלק מהאורניזמים זקוקים לסטרונציום, אף על פי שאלו אינם כאלה שאנו נוהגים לגדל באקווריום. סוגים שונים של חלזונות ודיונונים זקוקים לסטרונציום. אף על פי כן, סטרונציום הוא חומר רעיל ברמות גבוהות. במקרה מסויים רמה של 38 PPM הספיקה בשביל להרוג סוג מסויים של סרטן.
למרות שרמת הסטרונציום אינה אופטימלית, אין תיעוד על כך שהטווח 5-15 מסוכן לבע"ח.
לבסוף, מעדויות של הרבה חובבים, רמה נמוכה מהרמה הטבעית של סטרונציום, יכולה לפגוע בקצב גדילת האלמוגים, אבל דבר זה לא הוכח מעולם.

אז איך אפשר לשמור על ערך סטרונציום? כמובן שאנו צריכים ערכת בדיקה מתאימה. יכול להיות שישנן ערכות בדיקה, ואם לא אז פתרון המקובל עבור חובבים הוא גם לשלוח מים לבדיקת מעבדה.
אם הערך שמתקבל נמצא בטווח שבין 5-15 PPM, אין צורך לעשות דבר.
אם הערך גבוה מהטווח, הדרך הטובה ביותר להוריד אותו הוא להחליף מים עם מלח דל בסטרונציום.
אם הערך נמוך מהטווח, יכול להיות שנדרש להוסיף סטרונציום למערכת.

באופן כללי, החלפות מים עם מלח שמכיל רמות טובות של סטרונציום היא הדרך הטובה ביותר לשמירה על ערך סטרונציום תקין.

ORP:
איני ממליץ לחובבים לנסות לשלוט על ה-ORP.

ראשי התיבות של ORP הם Oxidation Reduction Potential ומסמלים את היכולת של המים להתחמצן.
ישנם הרבה אנשים שחושבים ש-ORP הוא ערך חשוב לניטור, ואף קיימות מספר חברות שמוכרות מוצרים (ציוד וכימיקלים) שנועדו לשלוט עליו. הרבה מאלו שממליצים על כך, הצליחו לשכנע חובבים רבים שערך זה מסמל את "ניקיון" המים למרות שטענה זו לא הוכחה לעולם.

בבסיסו, ORP הוא מאוד מאוד מורכב. זה אולי המאפיין הכימי המורכב ביותר שחובב יפגוש באקווריום. ORP כרוך בהרבה נתונים כימיים שפשוט עדיין לא ידועים, לא במי ים ולא באקווריום. הוא גם כרוך במספר תהליכים שאינם ניתנים לחיזוי. מה שעוד יותר מדאיג זו העובדה שהכימיקלים שיוצרים ערך ORP באקווריום אחד יכולים להיות שונים מאלו שיוצרים ORP באקווריום אחר או במי הים.

למרות המורכבות, ORP הוא מאפיין מעניין של המים באקווריום. משתמשים בו ע"מ לעקוב אחרי מספר אירועים באקווריום שללא ה-ORP לא היינו יכולים לזהות.
אירועים אלו יכולים להיות מוות מיידי של בע"ח, כמו כן עלייה לאורך זמן של כמות החומרים האורגניים במים. חובבים אשר מודדים ORP ובמקביל מבצעים פעולות אחרות שקשורות לתחזוקת האקווריום כגון: חימצון המים, שינויים בתהליך פירוק החלבונים, שימוש בפחם וכו') ימצאו את ערך ה-ORP יעיל מאוד למדידה של ההתקדמות.

מדידות ORP רגישות מאוד לשגיאות. על חובבים להזהר ממתן דגש מוגזם לערך האבסולוטי שנמדד, במיוחד הם לא כיילו את הפרוב לאחרונה.
יש להסתכל על ORP מנקודות המבט של שינויים לאורך זמן.

ישנם חובבים שמשתמשים בכל מיני חומרים ע"מ להעלות את ה-ORP. חלק מהאקווריומים אכן ירוויחו מתוספת זו, לעיתים בלי קשר לערך ה-ORP.
אני מעולם לא הוספתי את החומרים האלו לאקווריום שלי. בהיעדר מידע משכנע, לדעתי, חומרים אלו מהווים סיכון גדול יותר מאשר התועלת ההיפוטתית שהם נותנים.

בורון:
חשיבותו של הבורון באקווריום הוא נושא שאינו עומד על סדר יומם של חובבים, למרות העובדה שהרבה חובבים מוסיפים אותו על בסיס יומי יחד עם תוסף האלקליניטי שלהם. רוב הפרשנויות של חומר זה מגיעות מהחברות שמוכרות אותו בכיסוי של "באפר". לצערנו, פרשנויות אלו כמעט תמיד אינן מכילות מידע על כמות הבורון הרצוייה והשפעותיו השליליות והחיוביות. באופו כללי, בורון אינו אלמנט חשוב למדידה באקווריום.

למעשה, בורון משפיע על ה-pH באקווריום בצורה מינימלית. בעוד שהוא חיוני או מבוקש ע"י חלק מבעלי החיים, עבור אחרים הוא יכול להיות רעיל ברמות שגבוהות אפילו רק במעט מהערך במי ים.

מהסיבות האלו, המלצתי היא לשמור על הבורון קרוב לערכו במי ים שהוא בערך 4.4 PPM. כל ערך נמוך מ-10 PPM הוא ככל הנראה יהיה בסדר. יש לשמור שלא להגיע לערך שגבוה מ-10.
לסליפרט יש ערכת בדיקה שתיתן תוצאה יחסית מדוייקת.

ברזל:
בחלקים שונים של האוקיינוס , ברזל הוא "גורם מגביל" בגדילה של פיטופלנקטון ועשוי להגביל צמיחה של אצת מאקרו גם באקווריום. העובדה שאין הרבה ברזל במים אבל מצד שני חשיבותו קריטית, הוא עלול להיצרך מהר מאוד ע"י בקטריות ושאר אורגניזמים במים. כתוצאה מכך, חובבים רבים שמגדלים אצות מאקרו שוקלים להוסיף ברזל.

מאוד קשה למדוד את כמות הברזל במים, בנוסף מאוד קשה לדעת אילו סוגים של ברזל קייימים במים ואלו לא. כתוצאה מכך, חובבים אינם צריכים לנסות לכוון לערך ברזל מסויים, אלא פשוט להחליט האם הם מתספים ברזל או לא. הסיבה לתסף ברזל היא גידול של אצת מאקרו, אם אינך עושה זאת, אתה לא צריך למדוד או לתסף ברזל.

להחליט כמה ברזל צריך לתסף זה פשוט מכיוון שמנסיוני, זה לא משנה כל כך.
ברגע שתיספת מספיק ע"מ שברזל לא יהיה עוד "גורם מגביל", תוספת נוספת של ברזל לא תפגע בשום דבר (לפחות ע"פ ניסיוני וע"פ ניסיונם של אחרים). אני מתסף 0.1-0.3 מ"ל של תערבות שמכילה 5 גרם ברזל (כ-25 גרם של ferrous sulfate heptahydrate) ב-250 מ"ל מים שמכילים 50.7 גרם של sodium citrate dehydrate.
כיום אני מתסף פעם בשבוע לאקווריום שלי שנפחו 200 גלון. ברזל זה (iron(II) citrate) הופך לחום במהלך הזמן, אבל אני עדיין משתמש בזה.

לא הבחנתי בשום השפעה שלילית מתיסוף של ברזל זה או ברזל של קנט שהשתמשתי בו בעבר. גם לא שמעתי על שום השפעה שלילית מאחרים שמתספים.
עדיין, איני מגדל את כל סוגי בע"ח ואם מתגלה השפעה שלילית אני ממליץ להוריד מינון או להפסיקו כליל.

מאחר שלא לכל החובבים יש גיזה לכימיקלים ע"מ לייצר את תערובת הברזל, אני מציע לרוב החובבים לרכות תערובת מסחרית של ברזל. ישנם כמה תוספים טובים ואינם יקרים. חלק מתוספי הברזל, כגון קנט, מכילים בנוסף לברזל גם מנגן (manganese), ככל הנראה כי ע"פ מחקרים מדעיים, פיטופלנקטון צורך גם חומר זה. לי אין ניסיון עם חומר זה, אך אני מניח שזה בסדר להשתמש בו אם תערובת של ברזל טהור לא נמצאת.

בנוסף, אני ממליץ להשתמש רק בתוספים שמכילים ברזל שקשור במולקולות אורגניות. הברזל שנמכל עבור מים מתוקים הוא לעיתים לא כזה מכיוון שברזל חופשי מסיס יותר במים בעלי pH נמוך. אני הייתי נמנע מתוספים אלו עבור מים מלוחים. זה כנראה יעבוד כי הרבה מהניסויים המדעיים משתמשים בברזל חופשי, אבל יעבוד פחות טוב מכיוון שהברזל ישקע לפני שיספיק להטמע במערכת.

בהרבה ממוצרי הברזל המסחריים, ע"מ לא לפרסם את הנוסחאות, לא יכתב מהו החומר שאליו קשור הברזל. אני לא באמת יודע אם זה משנה. ישנן מולקולות שיקשור את הברזל חזק עד כדי שלאורניזמים יהיה קשה לצרוך אותו, אבל אני מצפה מהחברות המסחריות שלא ישתמשו במולקולות אלו.
EDTA, Citrate ואחרים משחררים בצורה קבועה ברזל חופשי למים. זהו הברזל שהרבה מהאורגניזמים משתמשים.

חשוב לציין שברזל עלול להיות גורם מגביל למספר אורגניזמים שאינם אצות מאקרו, כגון אצות מיקרו, בקטריות ואצות.

סיכום.
נושאים כימיים שקשורים לאקווריום לעיתים מפחידים את החובבים. ישנם הרבה פרמטרים של המים שחובבים מודדים, חלקים קריטים וחשובים להצלחה וחלקם פחות. מאלו שחשובים מאוד, רק קלציום ואלקליניטי זקוקים לתיסוף על בסיס קבוע, למרות שאחר הפרמטרים האחרים בטבלה הראשונה, צריך לעקוב.

שמירה על הערכים המומלצים של הפרמטרים בטבלה הראשונה, תוודא שחובבים יהנו מהתחביב, אך עדיין שבע"ח יקבלו את התנאים ההולמים.

קישור למאמר המקורי: http://www.reefkeeping.com/issues/2004-05/rhf/index.php