פורטל אקווה פורומים מגזין אקווה AquaDex
מאמר מתורגם

אגם טנגניקה והציקלידים שחיים בו

אגם טנגניקה והציקלידים שחיים בו



אגם טנגניקה

נכון למידע משנת 1981 אגם טנגניקה הוא האגם העתיק ביותר באפריקה וייתכן שאף בעולם כולו.

האגם נוצר בערך בתקופת האבן, לפני כ- 20 מליון שנה. פעילות וולקנית וסיסמולוגית נרחבת בקרום כדור הארץ יצרה את העמק האפריקאי.

אחד מעמקים אלו הפך לאחר מכן לאגם טנגניקה. לפחות 2/3 מחופי האגם הנם בלתי נגישים בשל שטח הררי ומצוקים.

האגם גובל בבורונדי, טנזניה, קונגו וזמביה. אורכו של האגם כ- 640 ק"מ ורוחבו 80 ק"מ עם שטח פנים של 34 אלף קילומטרים מרובעים, זהו האגם השביעי בגודלו בעולם, והשני בעומקו בעולם.

לשם השוואה - שטח פני האגם גדול במקצת מבלגיה ונפחו הנו כמחצית מנפחו של הים הצפוני.

בשל גודלו אגם טנגניקה נהנה מיציבות מדהימה של טמפרטורה והרכב כימי, יש שינוי מזערי של מספר מעלות בודדות בין תחתית האגם למפלס המים. הסברה אומרת כי שינוי מזערי זה בטמפרטורה בין תחתית האגם לשטח פני המים נובע מפעילות וולקנית קרוב לתחתיתו של האגם. מאחר ואין הבדל טמפרטורה משמעותי במי האגם אין באגם זרמים אנכיים אשר בדרך כלל מתרחשים ברוב האגמים ומחמצנים את מי האגם בתחתיתו ובשל העדר החמצון רוב החיים באגם מתרכזים בעומקים של עד 100 מטר.

כאמור האזור העליון של המים עשיר מאוד בחיים ובמיוחד בציקלידים.





מהם ציקלידים?

הציקלידים מייצגים את הקבוצה הכי מתקדמת של דגים – הדגים הגרמיים המקדמים השייכים למחלקת ה- infra Teleostei.

האבות הקדמוניים של הציקלידים התפתחו תחת תנאים ימיים ואז פלשו והתיישבו בהצלחה בביוטופים של מים מתוקים. כתוצאה מכך, הם בדרך כלל סובלניים למלחיות. ציקלידים הינם דגים חכמים אשר נמצאים מעל רוב דגי המים המתוקים בכל הנוגע לתחכום התנהגותי. ציקלידים מציגים יחס הורי מתוחכם לביצים שלהם ולדגיגים. ישנם זנים רבים אחרים אשר דואגים לדגיגים שלהם כאשר הם נעשים ניידים. ציקלידים מראים יכולת מדהימה להתאים את עצמם לביוטופים שונים על ידי ניצול של מקורות אוכל רבים וגומחות תזונתיות מסויימות. ניתן למצוא אותן במים עומדים מאוד חומציים, חסרי סידן באפריקה ודרום אמריקה כאשר אחרים נמצאים במים עומדים ומעופשים על סף זיהום. ישנם ציקלידים אשר התיישבו במעיינות חמים ב - East African Rift Valleys.







למה אגם טנגניקה הנו גן עדן ל ציקלידים?

אוסף דגים בלגי בשם פייר בישארד אמר כי " אגם טנגנייקה אינו עוד אגם אפריקאי גדול או עוד סתם ימה פנימית. בשום מקום אחר באפריקה, ובעולם לפי ידיעתי, לא ניתן למצוא אגם כה גדול ועמוק אשר אורך החיים שלו מכיל מיליוני שנים לא מופרות ואבולוציה הדרגתית."

הוא מסביר שבזמן שאגמים אחרים התייבשו או כוסו בקרח, הגודל, המיקום והבידוד של אגם זה מנעו שינויים סביבתיים דרמטיים. ולכן, הדגים ושאר צורות החיים באגם זה יכלו להמשיך ולפתח יכולות הסתגלות לשינויים האקולוגיים אשר הופיעו במקומות שונים באגם. ההצלחה של ההסתגלות הובלה לעלייה במספר צורות החיים הייחודיות שנמצאו כיום. האגם הינו מערכת סגורה ולכן אין זה מפתיע שכמעט כל הציקלידים באגם הם מקומיים. ישנם כמעט 200 סוגים שונים של ציקלידים באגם וכל שנה נוספות תגליות חדשות. חלקים גדולים של החופים בטנזניה וזאירן עדיין לא נחקרו ולכן המספר צפוי לעלות.

פרופסור מקס פול מאמין שישנם עוד זנים של ציקלידים באגם מכיוון שלא כל שטחי האגם נחקרו עדיין. הוא מציין שדרוש ציוד דייג מיוד על מנת לחקור את תחתית האגם בעומק של 250 מטר. ברישארד צופה שיהיו לפחות 300 זנים של ציקלידים באגם ושהזנים החדשים והיו בעל אופי הסתגלותי מיוחד.

ידוע שישנם אגמים גדולים אחרים באפריקה שבהם יש יותר ציקלידים, אבל עולם החי באגם זה יותר ייחודי ומגוון. אגם זה ניתן לרוב כדוגמא לפנימיות מכיוון שיותר מ 95% מהציקלידים לא נמצאים בשום מקום אחר בעולם. וכאן נשאלת השאלה - מה הוביל לשוני המדהים הזה בציקלידים?







מדוע ציקלידים השתנו?

מסביב לאגם יש אזורים סלעיים כמו איים אשר נפרדים אחד מהשני על ידי אזוריים חוליים או עם דשא. הדגים המתגוררים באזורים הסלעיים הינם מבודדים מהאזורים הסמוכים בגלל שהם קשורים לאזורים אלו להגנה. אם הם יצאו מאזורים אלו הם נתונים לחסדיהם של טורפים ולכן האוכלוסייה המתרבה מוגבלת לאזור שלה וחופשייה ללכת בכיוון אבולוציונארי משלה בלי קשר למה שמתרחש באזורים אחרים באגם. אף על פי כן, המגמה האבולוציונארית נוטה להיות דומה בגלל לחצים ביולוגיים ופיסיים על הדגים. ולכן אין זה מפתיע שבשני חופים סלעיים אשר מרוחקים האחד מהשני כ- 100 מטר של חול ניתן למצוא שתי קבוצות שונות של ציקלידים. ככל שהציקלידים התפתחו, הם עשו זאת בהתאמה למקומם הספציפי באגם. העובדה שישנם סוגים רבים על רצועת חוף קצרה יכולה להיות מוסברת על ידי מספר הגומחות האקולוגיות ועל ידי כמות האוכל הקיימת. ייתכן והאבולוציה הייתה על מנת להסתגל לבית שונה או למקור אוכל.

אקסלרוד מדווח שאת ההצלחה העצומה של ציקלידים באגם ניתן לזקוף, בעיקרה, ליכולת שלהם לנצל את מקורות האוכל השונים שיש. פרופסור מקס פול הוביל את החקירה השנייה של האגם בין 1946 ל - 1947. הוא שם לב, בפעם הראשונה, להפרדה והייחודיות של הזנים השונים לפי סוג הביוטופ עליו הם חיים. הוא חילק את האגם לביוטופים ספציפיים אשר לא הופרכו עד היום.





הביוטופים השונים באגם:

על ידי בדיקה של הביוטופים השונים באגם, אנו יכולים להתחיל ולהבין מדוע ציקלידים התפתחו. תיאור הביוטופים:

בית גידול גלי:

המטר העליון של המים בחוף. הגלים המתנפצים בביוטופ יוצרים רמות גבוהות של חמצן כאשר הפחמן הדו חמצני נשטף החוצה במהירות. הגובי ציקליד הסתגל לביוטופ זה בצורה כזו שהם מסוגלים להימצא רק בו.

חופים סלעיים:

ביוטופ החופים הסלעיים של פול הושלם ע"י קונינג וכלל את החוף הסלעי הרדוד, האזור הסלעי הנקי ממשקע והאזור הסלעי המכוסה משקע. האזור הסלעי הנקי ממשקע מאופיין על ידי סלעים בגודל בינוני עד גדול, מקוטר של שלושים ס"מ עד עשרות מטרים. לחוף יש בדרך כלל זווית חדה בו הוא נשבר והסלעים יושבים על סלעים אחרים ולא על חול. המחסור במשקע מאפשר שכבה ביולוגית שופעת. שכבה זו של אצות מזינה זנים אוכלי עשבים.

האזור הסלעי המכוסה משקע נמצא בתחתית המדרון בעומק של בין 3 ל- 15 מטר. ביוטופ זה יכול להיות מכוסה בשכבת אצות אך הוא עני לעומת השכבות העליונות. חול נמצא בדרך כלל בסביבה ומכסה חלק מהסלעים. הביוטופ הזה מכיל ציקלידים קטנים המסוגלים למצוא מחסה בין הסלעים. החוף הסלעי הרדוד יכול להמשך לעומק של 7 מטר אבל בדרך כלל הוא הרבה יותר רדוד. כאן הסלעים בגודל של בין חצץ לגודל של כדור רגל, נמצאים על רצפת חול. אוכל נמצא בשפע ולכן ביוטופ זה מכיל את הזנים המוצלחים ביותר. למאכלסים את ביוטופ זה נוטה להיות דוגמה על צדדיהם אשר משתלבת עם הרקע של המים הרדודים. הדוגמה הזו מבלבלת ציפורים אוכלות דגים כאשר הדגים נעים מול הרקע של הגלים.

החופים הסלעיים הינם בית למבחר רחב של דגים. הם יכולים להיות חברותיים או מתבודדים. הם מכילים דגים נודדים ודגים שומרי טריטוריה. ישנם כאלו הבונים קינים לגדל את הצעירים וישנם כאלו המגדלים אותם בפיהם.



תחתיות חוליות:

סחף לאורך הרבה זמן יצר שכבה עבה של משקע בתחתית האגם. חלקיקים קטנים של אבק וחול ממשיכים לזרום כלפי מטה וכל הסלעים בשכבות הנמוכות, בסופו של דבר, מתכסים בחול או אדמת סחף. יש הצטברות של קליפות של חלזונות בחלקים של אדמת החול. מרכיב הסידן הגבוה במים מונע מהקליפות להתפרק כמו שהיה קורה להם במים חומציים. הקליפות הריקות מצטברות בשקעים בתחתית האגם. הרבה זניים משתמשים בקליפות החלזונות כאזורי השרצה וכאזורי מקלט.

הזנים השוכנים בחול אינם מאופיינים כמתבודדים. הדרך הטובה ביותר לדגים קטנים לחיות, לאכול ולהתרבות על רצפה כזו היא להישאר בחבורות. זני ה Callochromis ו Xenotilapia נמצאים ביחד במאות ופיתחו נטיות דומות. חלקם צוללים לתוך החול ונעלמים כשיש סכנה. הצורה וההסתוות של זנים אלו כל כך טובה שקשה לזהות אותם מלמעלה. כמו כן הם גם פיתחו איברי חישה נוספים המתריעים בפניהם כאשר ישנם טורפים באזור ויש להם שיניים עם זווית מיוחדת שבהם הם יכולים לאסוף חול על מנת להגיע לחסילונים המתחבאים באדמה.

רצפת הבוץ:

לביוטופ זה אין מצע חולי ואין מצע סלעי. התחתית יכולה להכיל זבל אורגאני כמו צואה או אורגניזמים מרקיבים. רוב הבוץ מגיע מנהרות אשר זורמים פנימה. הבוץ מכיל בקטריה שמספקת מזון לזואופלנקטון שנמצא בעמוד המים מעל. רוב הפלנקטון משמש כאוכל לסרטנים דמויי חסילונים למרות שחלק נאכל על ידי הציקלידים. סרטנים אלו, זחלים, תולעים וחסרי חוליות אחרים הינם המזון המועדף על דגים רבים.

מי אוקיינוס:

חוץ משולי החוף בהם יש מדרונות ומים רדודים, רוב האגם מורכב ממי אוקיינוס. נחילים גדולים של דגים נמצאים במים אלו כאשר צפיפותם מוערכת בכ- 2.8 ל-4 מיליון טון בכל זמן נתון. שרשרת המזון במים אלו מתחילה מהפיטופלנקטון שמשגשגים באור.

זואופלנקטון ניזונים מהפיטופלנקטון ואותם אוכלים הציקלידים. רוב הזואופלנקטון נאכל על ידי נחילים עצומים של ציקלידים והם המזון העיקרי של ציקלידים טורפים.

מי קרקעית האגם:

זוהי השכבה העמוקה ביותר אשר אליה מגיע חמצן. דגי נהר פשוטים לא מסוגלים לחיות בשכבה עמוקה זו ולכן ה ציקלידים היו צריכים לבצע הסתגלות גדולה. הציקלידים היו צריכים להסתגל לכמות החמצן הנמוכה והאור המועט שברוב המקרים הוא פשוט חושך מוחלט. צורת הסתגלות אחת הינה יצירת איברי חישיה נוספים שמאפשרים להם לחיות בתנאים אלו.





שונות באכילה

פייר ברישארד צפה שהציקלידים באגם טנגנייקה נמצאים בקטגוריות הבאות:

•דגים אוכלי חרקים חיים קרוב לקצה המים וניזונים מחרקים וזחלים.

•אוכלי עשב ניזונים בעיקר מהשכבה הצמחית הגדלה על הסלעים. הדיאטה שלהם מכילה גם חלבונים של חיות המגיעים מהחרקים הנמצאים בשכבת האצות.

•אוכלי בשר מתקיימים בעיקר על חרקים אשר הם אוספים משכבת האצות.

•אוכלי בשר ייחודיים בבחירת סרטנים וזחלים מסדקים קטנים בסלעים.

•זואופלנקטון - אוכלי בשר החיים ברמה הנמוכה או באמצע המים ואוספים סרטנים אשר נמצאים בסביבה.

•פיטופלנקטונים הניזונים בעיקר על אורגניזמים צמחיים שנסחפים במים.

•אוכלי צמחים ימיים הניזונים על צמחים אחדים בצורה מוגבלת.

•מלקטי חול האוספים חול בפה עם השיניים הקדמיות שלהם, מעבירים את זה דרך הזימים ואוכלים את הסרטנים הנמצאים בפנים.

•דיאטומים הניזונים מאצות דיאטום וחסילונים הגדלים על חומר אורגאני המתפרק בתחתית.

•למסירי הקשקשים יש שיניים המקוונות בצורה כזו שהם יכולים לתפוס את הקשקשים בצידי גוף הדג, להוסיף לחץ, ולגרום לרקמה לצאת החוצה מהבשר. עור, ריר ובשר נאכלים אבל השלד לא. הם גם ייתקפו פצעים פתוחים אצל דגים נכים.

•אוכלי בשר גדולים יטרפו כל דג שהם יכולים לבלוע שלם.

•אוכלי נבלות ניזונים בעיקר על דגים מתים או נכים.

אחרי שבחנו את הסיבות העקרוניות לשוני בציקלידים, נסתכל עכשיו על דוגמאות ספציפיות של שונות זו.





דוגמאות של גיוון בציקלידים באגם

הציקליד הגדול ביותר באגם הוא ה - Boulengerochoromis microlepis והוא בגודל של עד 90 ס"מ ושוקל כ - 3 קילו. קשה לצפות אותו בגלל סגנון החיים שלו.





Boulengerochoromis microlepis



הציקליד הקטן ביותר בגודל 4 ס"מ נקרא מולטיפסיאטוס Neolamprologus multifasciatus. ההקטנה בגודלו היא תוצר של הסתגלות למחייה בקליפות של חלזונות. דגים אלו אוספים חול מתחת לקונכייה אותה הם בוחרים עד שהיא יורדת מתחת לפני השטח ואז הם זורקים עליה חול עד אשר לא ניתן לראות אותה. הם מפנים את הכניסה לקונכייה והיא כמעט בלתי נראית.




Lamprologus callipterus הסתגל בצורה שונה אבל עדיין מנצל קונכיות לרבייה. הוא משתף פעולה עם אחרים על מנת לצוד. הזכר בגודל של 15 ס"מ והוא גדול מדי להיכנס לקונכייה אבל הוא גדול פי 3 מהנקבה שיכולה להיכנס. זכרים בוגרים מכריזים על הטריטוריה שלהם ע"י איסוף של מספר גדול של קונכיות ריקות, לפעמים ממרחק רב מאוד, והוא שם אותם בגומחות ברוחב של מטר. כל טריטוריות רבייה הינה בית למספר נקבות.



הקומפרסיספס Altolamprologus compressiceps הסתגל לחיים באגם ע"י פיתוח של צורה מיוחדת. הדג הינו כל כך צר שהוא יכול להידחס בין סדקים בסלעים שם הוא ניזון מחסילוני מים מתוקים. דגים אלו גם ידועים בכך שהם ניזונים מדגיגי ציקלידים אשר יכול לגרום בעתיד לתקיפת ההורים. הצורה המוזרה שלהם מונעת מהם בריחה מהירה ולכן הם פתחו זימים חזקים ועבים כמו שריון. הם יכולים לעמוד בהתקפות של דגים דומים ע"י קימור הגוף שלהם והצגתו לתוקף.




קבוצה נוספת של ציקלידים שהתפתחה ע"י שינוי צורת הגוף שלהם הם הגובי ציקליד כמו הליצן הטנגניקי - Eretmodus cynostictus. על מנת לשרוד במעמקים שם יש גלים חזקים, הדגים צריכים להישאר במגע עם התחתית.



זן ה- Opthalmotilapia פיתח תכונה פיזית שונה בשביל הרבייה שלהם. לקבוצה זו יש סנפירים גחוניים מוארכים ובסופם יש תנוכים אשר דומים בצורתם ובצבעם לביצים של זן זה. בזמן החיזור, הזכר מפגין תנוכים אלו על מנת להתחיל תגובה אינסטינקטיבית אצל הנקבה. הזכר מושך נקבות אל הקן שלו על מנת להשריץ. אחרי שהנקבה הטילה את הביצים היא אוספת אותן לתוך הפה שלה לפני שהן מופרות. בשלב זה הזכר ממקם את הביצים המדומות בקן והנקבה מאמינה שהיא שכחה ביצים ומנסה לאסוף אותן, כאשר היא עושה זו הזכר משחרר את הזרע שלו ומפרה את הביצים בפה שלה.


הזן הקטן, דמוי סרדין, Cyprichromis מתקהל בנחילים גדולים אשר יכולים להגיע לאלפים. כנראה בגלל שיש לו תחרות גדולה לאזורי השרצה, זן זה הסתגל ועכשיו הוא משריץ במים פתוחים. הנקבות מוציאות את הביצים בתנוחה בה הראש כלפי מטה ואז מסתובבות ורודפות אחרי הביצים כאשר הן שוקעות. הן אוספות את הביצים בפה ושוחות לענן נראה של זרע על מנת להפרות אותן. כאשר הביצים בוקעות בתוך פה הנקבה והדגיגים נישאים שם למשך של כ3 שבועות. כאשר הדגיגים יוצאים הם עצמאיים למדי ויוצרים נחיל מיידית.


Benthochromis tricoti הינו ציקלידים של מים עמוקים המגיע עד לגודל של 20 ס"מ. הוא חי בעיקר בעומקים של בין 50 ל150 מטר. למרות הגודל שלהם, הם ניזונים בעיקר על טרף קטן כמו פלנקטון, וחסילונים קטנים. על מנת להסתגל לטרף קטן הם פיצחו פה הנמתח אשר משמש כמשאבת יניקה.


שמונת הזנים של Trematocara ניזונים מחסרי חוליות בקרקעית המים. בזמן היום הם נמצאים בעומק של 300 מטר מה שנותן להם את הייחודיות כציקלידים החיים בעומק הכי גדול בעולם. הם התמחו בצורת האכילה שלהם. כאשר השמש שוקעת, הזן הזה נע כלפי מעלה ונצא בעומק של מספר מטרים. העובדה שדגים אלו יכולים להתמודד עם שינויים כל כך גדולים בלחץ הוא מדהים. הם פיתחו מערכת צדדית אשר מאפשרת להם למצוא אוכל (חסרי חוליות קטנים) בחושך. היתרון הגדול שלהם הוא שהם יכולים להיעלם באור יום ובכך להימנע מתחרות פיזית עם אחרים.


ה Neolamporlogus toae and Neolamprologus sexfasciatus גם אוכלים בלילה. הם חיים באותם אזורים. הראשון ניזון מזחלים ועוזבים את המחסה שלהם בלילה. מאמינים שהאבות הקדמוניים של הזן השני לא היו מסוגלים להתחרות עם הזן הראשון על הזחלים ולכן היו צריכים להסתגל לשינוי. הם אוכלים רכיכות שנשארו ע"י ה- Neolamporlogus toae.

Triglachromis otostigma הסתגל בצורה טובה לאזור שלו ברצפה הבוצית של האגם. הוא פיתח סנפירי חזה מיוחדים שיכולים להתכופף בקצה. הוא ניזון מזחלים בבוץ ולכן הוא שוחה אחורה בזמן האכילה תוך כדי סריקה של הבוץ עם הסנפירים שלו על מנת לחשוף את הטרף. זן זה גם חופר מנהרות בהן הוא משריץ.




בבילוגרפיה:

Axelrod, Dr. Herbert and Dr. Warren E. Burgess. African Cichlids of Lakes Malawi and Tanganyika. New Jersey: TFH Publications, 1988.

Brichard, Pierre. Cichlids and All Other Fishes of Lake Tanganyika. New Jersey: TFH Publications, 1989.

Finley, Lee. "Professor Max Poll: A Buntbarsche Interview." Buntbarsche Bulletin Issue 91. August, 1982: (no page number).

Konings, Ad. Tanganyika Cichlids. Holland: Verduijn Cichlids, 1988.

Loiselle, Dr. P.V. The Cichlid Aquarium. Germany: Tetra Press, 1994.

Somermeyer, Steve. "Lake Tanganyika and it's Cichlids." Buntbarsche Bulletin Issue 129. December 1988: (no page number).

Staeck, Dr. Wolfgang and Horst Linke. African Cichlids II - Cichlids From Eastern Africa. Germany: Tetra Press, 1994.




נכתב במקור על ידי: Craig Morfitt


קישור למאמר מקורי: http://www.aquarticles.com/articles/...anganyika.html